מידע להורים לילדים שמגמגמים

הקדמה
גמגום הוא תופעה מורכבת מאד, וגם הטיפול בו מורכב. לקבוצות גיל שונות מתאימות דרכי טיפול שונות, והציפיות מטיפול בגילאים שונים נבדלות זו מזו. גישתו של ההורה ושל ילדו, לגמגום ולטיפול בו, מהווה נדבך קריטי ובעלת השפעה על האפקטיביות של טיפול. עקרון המפתח הוא, שאנו חייבים להבין שגמגום הוא אינו פגם, וגישות המתמקדות אך רק בהשגת שטף הדיבור אינן תורמות ואפילו מזיקות.

גמגום התפתחותי
גמגום התפתחותי מופיע לרוב בזמן התפתחות השפה אצל ילדים. הגמגום מופיע לרוב בגיל שנתיים עד 4 שנים, אך יכול להופיע גם מאוחר יותר. כ-5% מאוכלוסיית הילדים עוברים תקופה של גמגום. אצל רובם (75%) הגמגום נעלם כעבור חצי שנה או יותר. אצל 1% מקרב הילדים, הגמגום אינו חולף, והופך לבעיה כרונית. כאשר הגמגום נמשך לפחות 3 שנים, קיים סיכוי נמוך שהוא יחלוף. לפיכך, הסיכוי לכך שילד בגיל בית הספר יפסיק לגמגם, נמוך.

אנחנו נשארים, אם כן, עם אוכלוסייה מתבגרת ומבוגרת של אנשים מגמגמים שמהווים כ-1% מסך האוכלוסייה. נתונים אלו נכונים לגבי כל השפות ולגבי כל התרבויות בעולם.
מספר הבנים המגמגמים עולה על מספר הבנות המגמגמות, ביחס של 1:4 לערך.

> למידע מפורט אודות גמגום בגיל הרך

הסיבות לגמגום
קיימת הסכמה בין חוקרים בתחום כי, ככל הנראה, מדובר במכלול של גורמים לתופעה – אוסף משתנה של גורמים נוירו-פיזיולוגים, גנטיים, התפתחותיים וסביבתיים. לגמגום לעתים מרכיב תורשתי. לכ-60% מהילדים המגמגמים, יש קרוב משפחה אשר מגמגם.

> לקריאה מורחבת: הבסיס הנוירופיזיולוגי לגמגום

גמגום יכול להתבטא במספר צורות. מאפייני הגמגום משתנים מילד לילד:

• • חזרות: חזרה על מילים, על הברות או על צלילים. לדוגמה: "אני אני אני אני אני רוצה לשחק בפזל";  "א א א א אני רוצה לצאת החוצה".
  • הארכת צלילים. לדוגמה: "שששששששששששש שלום".
  • חסימות: הילד נראה כמנסה להגיד דבר, אך הוא אינו מצליח להפיק צליל.
  • "מילות פקק": הוספה של מילים או של הברות, בתדירות הגבוהה בהרבה מהנורמה. למשל: "א אני אם רוצה לשחק עם א ירון".

תופעות נלוות לגמגום
פעמים רבות מתלוות לגמגום הראשוני התנהגויות נוספות, שמקורן במאמץ שעושה הילד כדי לא לגמגם או כדי "להוציא את המילים החוצה":

• • • מתח בצוואר, בשפתיים ובלסת.
    • תנועות שונות בגוף, כגון: מצמוץ, תיפוף, רקיעה ברגליים, תזוזות ראש.
    • הימנעות מקשר עין.
    • הימנעות משימוש במילים מסוימות.
    • הימנעות מדיבור.

להמתין או לטפל?
בשום מקרה אין להמתין לראות אם הגמגום עובר בעצמו. בזמן שאנחנו ממתינים, ההורים, והילד, עלולים להתפתח אצל בני המשפחה הרגשות שליליות כלפי הגמגום. הורה שמחכה שהגמגום יעבור חי בחרדה מתמדת, ועלול גם להתנהג כלפי הילד באופן שמעצים את הגמגום. טיפול בגיל הרך כולל מרכיב משמעותי של הדרכת הורים, הכולל גם חינוך לגבי מהו גמגום ומהו לא, וכיצד לנהוג עם ילד מגמגם.

טיפול אצל קלינאי תקשורת:
הטיפול צריך להתבצע אצל קלינאי תקשורת המתמחה בגמגום. בבחירת קלינאי התקשורת חשוב לוודא שהוא אכן מבין בתחום של גמגום, ובעל ניסיון. חשוב להיות שותפים בקביעת מטרות הטיפול, וחשוב שלקלינאי התקשורת תהיה כימיה עם הילד.
קלינאי טוב ומנוסה יכול לעזור לילדכם להתמודד טוב יותר עם הקשיים והאתגרים שניצבים בפניו. בטיפול ילמד הילד לתקשר עם הסביבה בצורה מיטבית, למרות הגמגום. הטיפול יסייע לו להפחית את רמת החרדה ממצבי דיבור ואת הרגשות השליליים המתלווים לגמגום. בטיפול ילדכם ילמד כיצד לא לתת לגמגום שליטה על חייו. הוא ילמד טכניקות שיסייעו לו לדבר בחופשיות רבה יותר, ולגמגם פחות. קלינאי תקשורת טוב יעזור לילד ולכם להתמודד מול הסביבה, המשפחה, החברים, המורים ותופעות כמו הצקות בבית הספר. גמגום יכול להיות קשה מאוד להתמודדות, ובעל השלכות על תחומים רבים בחיים. אבל הוא אינו חייב להיות כזה. טיפול הוא תהליך ארוך ולא פשוט, הדורש סבלנות ומעורבות של כל הצדדים כדי שההצלחה תהיה מקסימאלית.
חשוב לדעת שאין זה פשוט להשתמש בטכניקות הנלמדות, ואין לצפות מהילד שישתמש בהן כל הזמן.
אם הילד כבר היה בעבר בטיפול אצל קלינאי/ת תקשורת, אותו הוא הגדיר כבלתי מוצלח, עדיין כדאי לשקול המשך טיפול אצל מטפל אחר. לעיתים טיפול נכשל בגלל היעדר כימיה בין הילד לבין הקלינאי.
כל טיפול חייב ביסודו לכלול קבלה עצמית, ומיקוד על תקשורת אפקטיבית והשתלבות חברתית במקום התמקדות בדיבור שוטף.

> לקריאה מורחבת אודות  גישות להתמודדות עם גמגום

> לקריאה מורחבת אודות  טיפול בגמגום אצל קלינאי/ת תקשורת

להורים לילד מגמגם יש תפקיד קריטי, הבא לידי ביטוי בשינוי התנהגותי של ההורים עצמם. למעשה, גמגום של ילד במשפחה הוא התמודדות משפחתית כוללת אשר לכל בני הבית חלק בה.

• למדו את הנושא. ככל שתדעו יותר על גמגום, כך תוכלו להבין מה עובר על ילדכם וכיצד ניתן לעזור לו.
• קבלו את הגמגום של ילדכם. אם הילד מגמגם שלוש שנים ויותר, הסיכוי שהתופעה תחלוף הוא נמוך. ניצב בפניכם אתגר חשוב: לקבל את הגמגום ואת ילדכם כפי שהוא. הגמגום הוא רק חלק קטן הקיים בו. הוא לא הופך אותו לפחות טוב או לפחות מוצלח. בדומה לילד שאינו מגמגם, גם ילד מגמגם יכול להגיע להישגים בחייו. כדי שילדכם יקבל את הגמגום שלו וילמד לחיות איתו בצורה הטובה ביותר, חשוב שאתם עצמכם תקבלו את הגמגום שלו ותהיו עבורו אוזן קשבת, משענת ומקור לעזרה. חשוב שידע שאתם אוהבים אותו ומקבלים אותו.
• היו קשובים לילדכם ולצרכים המיוחדים שלו. בדקו איתו למה הוא זקוק. יתכן שהוא זקוק לעזרה בהתמודדויות הקשורות לבית-הספר. תוכלו לעזור לו לשוחח עם מורים על קשייו המיוחדים, ולמצוא פתרונות שיהיו מקובלים על הילד, על המורה ועליכם (ניתן להפנות מורים לאתר זה).
• ספרו לבני משפחה וחברים על הגמגום של ילדכם ככל שתהיו פתוחים יותר לגבי ההפרעה, ככל שהסובבים אתכם ידעו על הגמגום בכלל ועל כך שילדכם מגמגם, כך לא תהיה סיבה לנסות ולהסתיר את ההפרעה, האנשים איתם הילד מדבר יהיו קשובים וסבלניים יותר, והדבר יקל על שטף הדיבור ועל הרגשתו של הילד.
• נסו ליצור בבית אווירה של פתיחות בנוגע לגמגום. גמגום צריך להיות נושא שמדברים עליו כמו על כל נושא אחר. גמגום אינו צריך להיות מקור לבושה. לעתים קרובות הוא כרוך בתחושת כאב, ולכן חשוב שילדכם ירגיש נוח לדבר אתכם על הנושא, וחשוב שידע שיש לו אוזן קשבת ותמיכה בבית.
• נסו לשמור על אופטימיות. לילדכם יש סיכויים טובים להשיג שיפור: הוא ילמד לתקשר טוב יותר, הוא יגמגם פחות,  הוא ירגיש טוב יותר ויהיה פחות מוטרד מהגמגום, הוא ילמד כיצד לא לתת לגמגום לשלוט ולהשפיע על חייו, הוא ילמד להתמודד טוב יותר עם הגמגום.
• אל תצפו מילדכם להשתמש כל הזמן בטכניקות שלמד בטיפול. קשה מאוד לשנות דבר אוטומטי כמו דיבור. המטרה בלימוד טכניקות לדיבור קל יותר, היא לתת לילד כלי בו הוא יוכל להשתמש כשהוא בוחר לעשות כך, וכאשר חשוב לו לדבר שוטף יותר.

כיצד להקשיב לילד ולדבר איתו:

• שמרו על קשר עין עם הילד כאשר הוא מדבר .
• אל תנסו להשלים מילים או משפטים שהילד מתקשה בהם.
• התרכזו בתוכן דבריו של הילד, ולא בצורה בה הוא מדבר.
• העבירו לו את התחושה שזה בסדר שהוא מגמגם, ושאין צורך להתבייש בכך.
• דברו עם הילד בצורה רגועה ואיטית, אך לא בצורה מלאכותית ו"רובוטית".
• הימנעו ממתן עצות לילד, כגון האטת קצב הדיבור, נשימה עמוקה או שימוש בטכניקות שלמד בטיפול.
• נסו ליצור בבית אווירה רגועה ותרבות שיח, עם מינימום הפרעות והתפרצויות.

הכי חשוב, ההורה צריך לדעת ולהאמין שהילד יגדל יגשים את עצמו אפילו אם הגמגום לא יחלוף. ולהוכחה, אפשר פשוט ללמוד על האוסף העצום של מבוגרים מגמגמים המצליחים בחיים, עם ועל אף הגמגום.

פיתוח גישות ורגשות חיוביים יותר בנושא הדיבור, הגמגום והאני בכלל
רוב הילדים המגמגמים מוטרדים מהגמגום שלהם ומתחושת חוסר השליטה שיש להם בדיבור. לגמגום מתלווים פעמים רבות רגשות קשים של מבוכה, פחד, אשמה, בושה, שלעיתים מובילים לכך שהילד נמנע ממצבי דיבור וממצבים חברתיים. אם הילד ינקוט באסטרטגיה של הימנעות ופחד, והרגשות השליליים שהוא חווה לא יטופלו, הוא עלול למנוע מעצמו יותר ויותר חוויות מהחיים, ולתת לגמגום לשלוט בחייו. טיפול אצל קלינאי תקשורת יסייע לילד ללמוד להגיב למצבי דיבור בפחות חרדה, ובהדרגה, להפטר מהרגל ההימנעות. הטיפול יסייע לילד להבין שהגמגום אינו מבטל את הכישורים שלו, את היכולות, החכמה וההישגים, וכי העובדה שהוא מגמגם לא עושה אותו פחות שווה מאחרים. המטרה היא להעצים את הילד כדי שלא ירגיש חסר אונים מול ההפרעה.

צעדים אפקטיביים

• חנכו את עצמכם לגבי גמגום. העלון של אמב"י שנקרא "חוסר שטף – מידע להורים" הוא מקום מצוין להתחיל בו.
• דברו עם נציג אמב"י, שישמח לבוא אליכם הביתה, בהתנדבות מלאה, על מנת להסביר על גמגום ודרכי טיפול.
• תאהבו את הילד בלי קשר לגמגום, הקשיבו לו, ודעו שאפילו אם הגמגום לא עובר, הגמגום לא צריך למנוע ממנו להגשים את עצמו בחיים.
• כאשר הילד בוגר דיו – פיתחו את השיח המשפחתי לגבי הגמגום. הסתרה מעצימה את תחושת הפחד והבושה של כל בני המשפחה.
  התייעצו עם קלינאי תקשורת, אך וודאו שהקלינאי אכן מומחה בגמגום. תאמו ציפיות לגבי טיפול. 

• חשוב לזכור שגמגום איננו הפרעה רגשית, והוא אינו נגרם עקב בעיות פסיכולוגיות.
• ילד אינו מתחיל לגמגם מפני שהוא ביישן, חרד או לחוץ, אלא להיפך: הגמגום הוא זה שיוצר אצלו מבוכה ולחצים. 
• מחקרים מוכיחים שאין קשר בין גמגום לבין אינטליגנציה, ואין הבדל בין רמת האינטליגנציה של ילדים או מבוגרים מגמגמים, לבין אלה שאינם מגמגמים.
• ידוע גם בוודאות שגמגום אינו נגרם באשמת הילד או באשמת הוריו.