גמגום היא תופעה מורכבת מאד, וגם הטיפול בה מורכב. לקבוצות גיל שונות יש דרכי טיפול שונות, והציפיות מטיפול הן שונות. הגישה שלנו לגמגום ולטיפול בו מהווה נדבך קריטי ומשפיעה על האפקטיביות של הטיפול. בראש ובראשונה, אנחנו חייבים להבין שגמגום הוא לא פגם, וגישות המתמקדות רק בשטף הדיבור אינן תורמות ואפילו מזיקות.

הסיבות המדויקות לקיומו של גמגום עדיין אינן ידועות, ואולם, מרבית החוקרים סבורים בימים אלה כי גמגום נחשב למצב נוירולוגי המפריע בהפקת דיבור. אצל אנשים מסוימים הנטייה לגמגום עלולה להיות נטייה תורשתית. למרות שההפרעה בדיבור לעיתים מופעלת על ידי גורמים רגשיים או גורמים נסיבתיים, הרי שבבסיסו הגמגום הוא נוירולוגי ופיזיולוגי, ולא פסיכולוגי. לקריאה מורחבת על הבסיס הנוירופיזיולוגי לגמגום קראו כאן

כיוון  שאנחנו חיים, לרוב, בעולם שאינו מבין גמגום, מתפתחים אצל האדם המגמגם מרכיבים רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים, שמהווים חלק מתמונת הגמגום. לדוגמא:

• אני מרגיש כעס, אשמה ובושה לגבי הגמגום
• אני מאמץ התנהגויות של הימנעות כדי לא לגמגם, או התנהגויות פיזיות כמו לחיצות בפה או לחץ באיזורים שונים בגוף כתוצאה מהמאבק שאני מנהל עם הגמגום
• אני מפתח אמונות שליליות לגבי הגמגום ולגבי איך אני מאמין שאחרים מתייחסים אליי בגלל הגמגום

כל טיפול חייב לכלול קבלה עצמית ביסודו של הטיפול, ומיקוד על תקשורת אפקטיבית והשתלבות חברתית בנוסף לעבודה על שטף.
טיפול שממוקד בשטף עלול להעצים את הרגשות, ההתנהגויות והאמונות הלא מועילות. לכן, כל טיפול חייב לכלול קבלה עצמית ביסודו של הטיפול, כדי לשפר את התקשורת הבינאישית וההשתלבות החברתית