"חברים"

אני עדן, אמא של אלירן. מגמגם מגיל 7. את אלירן לקחתי למפגש בלי להגיד לו שזה מפגש של ילדים מגמגמים. לא ידעתי איך יגיב וגם רציתי שיחווה את החוויה נקי. אמרתי לו שזה יום כיף עם ילדים מכל הארץ... כשהיה בפעילויות בשטח עם הילדים ניגשתי מדי פעם לראות אם הכל בסדר. הוא סימן שהכל בסדר גמור וחייך חיוך גדול. כשיצאנו משם שאלתי אותו אם נהנה. הוא אמר שמאד. אמרתי לו: "אלירן אתה יודע מה משותף לכל הילדים שפגשת? כולם לא רק ילדים טובים, יפים, חכמים ומקסימים. כולם באיזה שהוא שלב בחייהם גמגמו כמוך." אלירן השיב - "כולם? שמתי לב לאחד... אני לא מאמין..." הוא קרן מאושר. כשיצאנו מהמפגש סיפר בהתלהבות על הפעילות הכיפית ועל שיתוף הפעולה שהיה בין הילדים וזרח. מייד ראיתי שיפור קיצוני בגמגום. משהו בו השתחרר פתאום וחזר לו השטף כמו שהיה פעם. אני ידעתי כל הזמן שהמפגש יעשה לו טוב אבל לא תארתי לעצמי שיהיה גם שיפור ממשי ומיידי כל כך בשטף. זו היתה הפעם הראשונה בחייו שפגש עוד ילדים מגמגמים. וכנראה זו היתה חוויה מאד משמעותית ועמוקה עבורו. כשבוע לאחר מכן ילדים מהכיתה פגעו בו מאוד, למעשה הוא היה בסיטואציה שכל מילה שהוציא צחקו עליו. הם לא צחקו על הגמגום אלא על התוכן... אבל זה לא משנה. הגמגום חזר מיידית בצורה קשה. אנחנו כבר כמה חודשים אחרי ובמשך הזמן הזה חל שיפור מסויים. בטח לא כמו אחרי המפגש של אמבי ההוא אבל שיפור. כשאלירן יצא מהמפגש מאוד קיוה שיהיו מפגשים נוספים עם הילדים. גם אני...הלוואי...