גמגום היא הפרעה תקשורתית הפוגעת ביכולת לדבר באופן שוטף.
קיימת הסכמה בין חוקרים בתחום כי, ככל הנראה, מדובר במכלול של גורמים לתופעה – אוסף משתנה של גורמים נוירו-פיזיולוגים, גנטיים, התפתחותיים וסביבתיים.
גמגום אינו נגרם עקב מצב פסיכולוגי או טראומה רגשית.
קיימת סברה שאירוע טראומטי עלול לגרום לגמגום להופיע אצל ילד שכבר נוטה לו, אך הקונצנזוס המדעי הכללי הוא שזו אינה הסיבה השורשית להפרעה.
אין קשר בין גמגום לאינטיליגנציה.
אחוז המגמגמים בקרב האוכלוסיה הבוגרת הוא 1%.
כ-5% מהילדים עוברים תקופה של גמגום במהלך התפתחות השפה, גמגום זה מכונה "גמגום התפתחותי".
אצל כ-75%-80% מהם הגמגום חולף בצורה ספונטנית.
בישראל יש כ – 80,000 אנשים שמגמגמים.
בעולם יש כ 70,000,000 אנשים שמגמגמים.
היחס בין בנים לבנות הוא 1:4.
אכן קיים מרכיב גנטי אצל חלק מהאוכלוסיה. סיכוייו של ילד אשר במשפחתו אנשים מגמגמים לפתח גמגום – הם גבוהים יותר.
ילדים ומבוגרים שמגמגמים מהססים לדבר לעתים קרובות , אבל לא משום שהם ביישנים מטבעם.
חוסר בטחון עצמי, ביישנות או חרדה אינם גורמים לגמגום, אך לעתים ההפך הוא הנכון – גמגום גורם לאדם שמגמגם חוסר בטחון עצמי.
ברגע שאנשים שמגמגמים מגיעים להשלמה עם הגמגום, הם יכולים להיות גם תקיפים ואסרטיביים. מגמגמים רבים הצליחו במנהיגות הדורשת לדבר.
לגמגום אין תרופה.
מטרות הטיפול בגמגום הן הפיכת הדיבור לדבר שקל יותר לעשותו, ופיתוח גישות ורגשות חיוביים יותר בנושא הדיבור, הגמגום והאני בכלל.
פעמים רבות מתלוות לגמגום הראשוני התנהגויות נוספות, שמקורן במאמץ שעושה האדם שמגמגם כדי לא לגמגם או כדי "להוציא את המילים החוצה".
תנועות שונות בגוף, כגון: מצמוץ, תיפוף, רקיעה ברגליים, תזוזות ראש.
מצב זה נקרא גמגום משני.
אחד הדברים המקשים ביותר על האדם שמגמגם הוא נושא ההסתרה.
כאשר עסוקים בלהסתיר את הגמגום שוקעים לתוך מאבק פנימי שתוצאותיו עלולות להיות הרסניות ליכולת הדיבור, ולעולם הפנימי.
לעומת זאת, כאשר חושפים את הגמגום בפני הסביבה, משתחררים מנטל ההסתרה ונוטלים את השליטה על ההתמודדות עם הגמגום ועם הסביבה.