קיימים 2 סוגי גמגום מרכזיים:

  1. גמגום התפתחותי – מתפתח בילדות, ברוב המכריע של המקרים בגיל הרך בשלב רכישת השפה, אבל עשוי להופיע גם סביב גיל ההתבגרות. במיעוט מהמקרים נשאר גמגום זה כמצב קבוע אל תוך גילאי הבגרות.
    כיום מבוססת ההנחה כי גמגום זה מופיע על רקע גורמים נוירולוגיים, תורשתיים, סביבתיים ושילוב ביניהם, ומחקרים רבים מצביעים על הוכחות להנחות אלו.
  2. גמגום נרכש מופיע מאוחר יותר בחיים, לאחר גילאי הילדות האופייניים לגיל הופעת גמגום התפתחותי, לאחר שהשפה כבר מפותחת היטב והדיבור שוטף.
    בתוך קבוצה זו קיימים כמה תתי סוגי גמגום:
  • גמגום נוירוגני – הסוג הנפוץ ביותר של גמגום נרכש. נגרם עקב טראומת ראש הפוגעת במערכת העצבים המרכזית של המוח, כגון פציעת ראש באזורים הקשורים בשפה, מחלות כגון אלצהיימר, שבץ מוחי וכן הלאה.
  • גמגום פרמקוגני – גמגום שהוא תופעת לוואי של שימוש בסמים או תרופות מסויימות.
  • גמגום פסיכוגני – סוג נדיר! של גמגום המופיע אצל מתבגרים ובוגרים, ומתפרץ באופן פתאומי על רקע חוויה טראומטית נקודתית כמו למשל הלם קרב או קושי רגשי קיצוני כמו מחלה קשה של קרוב משפחה. גמגום זה שונה במאפיינים שלו ובהתנהגויות שמציג האדם שמגמגם, מגמגום אחר.

מקור:
מתוך מאמרו של: John Van Borsel,
"Acquired stuttering: differential diagnosis"

תודה לעומר לוי קרדש קלינאית התקשורת על הייעוץ 

מהו COVERT STUTTERING (גמגום סמוי)?

גמגום סמוי הוא סוג של חווית גמגום המתרחשת כאשר אדם המגמגם מסתיר את הגמגום שלו מאחרים, ומנסה להיתפס כאדם שאינו מגמגם. לאנשים אשר מגמגמים באופן סמוי חווית גמגום ייחודית, בה הם מסתירים את סממני הליבה של הגמגום (חזרות/הארכות/היתקעויות), באמצעות טכניקות הימנעות שונות.
דוגמאות לטכניקת הימנעות כאלו הן הסתרת הגמגום לפני שהוא "מגיע לפני השטח" – ע"י החלפות של מילים שהאדם חש שהוא עשוי לגמגם בהן במילים "קלות" יותר.  במקרים אחרים האדם שמגמגם יעמיד פנים ששכח מה רצה לומר. טכניקה זו מצליחה לייצר שטף למראית עין במקרים של היתקעויות. גם הימנעות מדיבור במצבים שונים יכולה, כביכול, לעזור לאדם שמגמגם להסתיר את עצם היותו אדם שמגמגם.
אין משמעות הדבר שאדם שמגמגם לא חווה רגעי גמגום – אלא – שהוא מצליח להסתיר רגעים אלו .

החוייה
אמנם, מנקודת מבטו של המאזין, סממני הגמגום המוכרים אינם ניכרים כלפי חוץ, והוא לא יוכל לזהות כלל כי מולו דובר שהוא אדם שמגמגם.
עם זאת, מנקודת מבטו של האדם שמסתיר את הגמגום שלו, ההשפעות הקוגניטיביות והרגשיות של הגמגום, גם אם אינן ניכרות כלפי חוץ, עדיין נוכחות ומשפיעות עליו, ואפילו בעוצמה רבה יותר מאשר על אדם שהגמגום שלו גלוי.
וזאת למה?
למעשה, אע"פ שלמראית עין עבור המאזין הדיבור שוטף, הרי שהדובר עצמו אינו מפיק את הדיבור המדוייק אליו התכוון. לא בתוכן ולא באופן. ברגע שקיים פער תמידי בין הכוונה הספונטנית לתוצאה בפועל –  עלול להיווצר אצלו תסכול שעלול להזין, בין היתר, רגשות של עצב, כעס, וחוסר אונים.
בנוסף, משימת הסתרת הגמגום דורשת מהאדם שמגמגם מאמץ תמידי ובלתי פוסק שעלולה להתיש אותו בטווח הארוך.

הפתרון
הפתרון נמצא בהימנעות מהימנעות. כדי לאפשר זאת, ראשית יש להגיע למצב של קבלה עצמית. קבלה עצמית נתמכת ע"י ההבנה של העובדות לגבי גמגום וההבנה שגמגום הוא שונות ולא פגם.

ההבדל בין גמגום סמוי לגמגום גלוי
גם בגמגום סמוי וגם בגמגום גלוי, הדובר עשוי לנקוט בטקטיקות של הימנעות כאשר הוא חש שרגע הגמגום מגיע.
ההבדל הוא, שאצל אדם שמגמגם באופן סמוי, המאזין לא יבחין ברגע הגמגום כלל, בעוד שאצל אדם שמגמגם באופן גלוי – הגמגום והמאבק שאולי מתלווה אליו – יהיו ניכרים לעין. הפרמטר, אם כך, לתיוג גמגום כסמוי או כגלוי – הוא האופן בו המאזין תופס את הדיבור ומצליח או לא מצליח להבחין בגמגום.

בנוסף, יש חשיבות לעניין הכוונה.גמגום סמוי מתרחש רק כאשר האדם שמגמגם מצליח, בכוונה תחילה, להסתיר את הגמגום שלו לחלוטין. וזאת בניגוד לאדם שמגמגם באופן גלוי החווה ספונטנית גם תקופות שטף בהן הוא נתפס כדובר שוטף,

לדוגמה, כאשר אדם שמגמגם בעיקר בגלוי חושד שהוא עומד לגמגם, הוא עשוי לנסות למנוע את הגמגום על ידי חזרה על המילה הקודמת או הוספה של מילות פקק. בתוך המאמץ להימנע מהגמגום ברגע הזה, מופק, לדוגמא, צליל "אהההה…." עד שירגיש שהוא יכול לומר את המילה בצורה שוטפת. המאזין יהיה מודע מאוד לרגע הגמגום הזה מהסיבה הפשוטה שאנשים שאינם מגמגמים לא מציגים סוג כזה של דיבור. לעומת זאת, אדם שמגמגם גמגום סמוי, בהתקרבו לרגע של גמגום, ישתהה בזמן שיסדר את משקפיו על אפו, ואז יתחיל מחדש את המשפט עם ניסוחים מעט שונים כדי להימנע מהמלה הבעייתית. בשתי הדוגמאות הדובר נמנע מרגע גמגום; עם זאת, האדם שמגמגם באופן סמוי הצליחו לעשות זאת באופן שדומה יותר לדיבור שוטף בדרך כלל.

 

עקרונות יסוד בהתמודדות מוצלחת עם גמגום


הרעיון הכללי:

  • לבחון, לאתגר ולשנות את מחשבותינו לגבי גמגום ולגבי עצמנו
  • שינוי דרכי מחשבה עשוי להקל על המאבק שמאפיין גמגום, ולשפר
    סיכויי הצלחה של טיפול
  • שינוי דפוסי המחשבה אינו מחליף טיפול קליני, אולם טיפול קליני
    חייב לשלב את העקרונות הללו
  • אנחנו מנסים לפתור חידה (פזל) שיש בה מרכיבים רבים
  • המטרה היא תקשורת אפקטיבית, ולא שטף

>> לקריאת המסמך המלא אודות עקרונות להתמודדות מוצלחת עם גמגום