הבסיס הנוירו-פיזיולוגי לגמגום - אמב״י עמותת המגמגמים בישראל. גמגום ילדים בני נוער ומבוגרים.

סקירה כללית

הסיבות המדויקות לקיומו של גמגום עדיין אינן ידועות, ואולם, מרבית החוקרים סבורים בימים אלה כי גמגום נחשב למצב נוירולוגי המפריע בהפקת דיבור. אצל אנשים מסוימים הנטייה לגמגום עלולה להיות נטייה תורשתית. למרות שההפרעה בדיבור לעיתים מופעלת על ידי גורמים רגשיים או גורמים נסיבתיים, הרי שבבסיסו הגמגום הוא נוירולוגי ופיזיולוגי, ולא פסיכולוגי.

מבנה המוח

ניתן למצוא הבדלים מבניים במוחותיהם של אנשים שמגמגמים, הן באזורי החומר הלבן והן באזורי החומר האפור.
במחקר שנערך באוניברסיטה של קליפורניה בסנטה ברברה (University of California Santa Barbara) בוצעה
סריקת ספקטרום הדמיה דיפוזית (diffusion spectrum imaging DSI) בסורק MRI אשר שמשה למיפוי הסבך המורכב של הצמתים העצביים מופעלים בעת הפקת דיבור על ידי אנשים מגמגמים בגילאים שונים ומשני המינים.
התוצאה שהתקבלה הדגימה אי תקינות באזור במוח הנקרא arcuate fasciculus. זהו צרור או רצועת סיבי עצב המהווה צינור תקשורת למעבר אותות עצביים בין חלקים במוח האחורי לבין חלקים במוח הקדמי הידועים כמעורבים בהפקת דיבור.
אחד האזורים במוח המחובר אל רשת העצבים של הפקת הדיבור על ידי ה- arcuate fasciculus הוא אזור ברוקה, שהוא אזור המעורב בהכוונת תנועת שרירים באזור הפה המופעלים כאשר מפיקים מילים. העובדה כי ילדים שמגמגמים מדגימים בנוסף גם חיבורים עצביים לא מאורגנים באזור ברוקה מעלה את האפשרות כי תופעה זו עלולה להיות נקודת מפתח נוספת בתופעת הגמגום.

אזור נוסף המעורב כעת בגמגום הוא הסטריאטום (striatum), חלק במוח הממוקם בגנגליונים הבזאליים וממלא תפקיד עיקרי בהוצאה לפועל של תנועה רצונית. הגנגליונים הבזאליים מקבלים מידע על המטרה המבוקשת – כגון הפקת דיבור – מן הקורטקס הצרברלי ומסייעים בהשגת מטרה זו על ידי בחירת הפעולות הפיזיולוגיות המתאימות והתחלה של תנועה באברי הגוף המתאימים שמטרתה היא ליצור תוצאה של תנועה חלקה וזורמת. מחקרים שונים טוענים כי תפקוד לקוי של הסטריאטום עלול להוות גורם נוסף בגמגום.

המחלקה לפיזיולוגיה ניסויית באוניברסיטת אוקספורד (Oxford University's Department of Experimental
Psychology) מצאו חריגות עצביות נוספות הן במבוגרים והן בילדים שמגמגמים על ידי הדמיה כיוונית דיפוזית (diffusion tensor imaging) ועל ידי MRI פונקציונלי.
סו-אן צ'אנג (Soo-Eun Chang) מאוניברסיטת מישיגן (University of Michigan) ביצעה סקירות מוחיות לילדים שמגמגמים החל מגיל צעיר של 3 שנים (משימה קשה כשלעצמה בשל חוסר המנוחה של הצעירים). היא מצאה נפחים מופחתים של חומר אפור באזורים הרלוונטיים לדיבור, כמו גם קישורים רעועים של חומר לבן באזורים המקושרים לפעילות השמיעתית-מוטורית. צ'אנג טוענת כי אזורים אלה מתפתחים בצורה שונה אצל ילדים שמגמגמים ומשפיעים על יכולתם לתכנן ולהוציא אל הפועל תהליכי דיבור שוטפים.
מעבדות מחקר רבות וחוקרים רבים מעורבים בימים אלה בקידום ההבנה שלנו את הבסיס הניורולוגי לגמגום.

גנטיקה

מדענים הצליחו לזהות אזורים על מספר כרומוזומים בהם ייתכן וממוקמים גנים התורמים לגמגום. מחקרים בתחום זה נערכים בין השאר גם בבמכון הבריאות הלאומי בארצות הברית (NIH), על ידי ד"ר דניס דריינר (Dr. Dennis Drayner), ועל ידי ד"ר שלי ג'ו קראפט (Shelly Jo Kraft) באוניברסיטת וויין סטייט (Wayne State University). למרות הראיות הגנטיות ד"ר דריינר מזהיר כי מרבית הבעיות הרפואיות של בני האדם הינן שילוב בין גנים ו'משהו נוסף', כגון השפעות סביבה ולמידה. בנוסף לכך, גנטיקאים החוקרים את תחום הגמגום כמעט בטוחים כי קיימים גנים רבים התורמים לנושא הגמגום ולאו דווקא גן יחיד הנושא עליו את מרב האחריות. לדוגמה, קיימים למעלה מ- 100 גנים שונים הגורמים לחרשות.

רמות הדופמין במוח

מחקרים מראים כי רמות הדופמין במוח עלולות למלא תפקיד בגמגום. המחקר כולל ניסויים שונים המראים כי פעילות הדופמין עולה אצל אנשים שמגמגמים, אנטגוניסטים של דופמין משפרים גמגום ואגוניסטים של דופמין מחמירים מצב של גמגום. בשנים האחרונות נמצא כי ניתן לטפל בגמגום באמצעים פרמקולוגיים על ידי אנטגוניסטים לקולטנים של דופמין. אקופיפם (Ecopipam) הנה תרופת מחקר עכשווית (2019) הנבדקת, וטרם אושרה על ידי ה-FDA, בעוד שמחקרים קודמים בדקו מגוון של תרופות כגון ריספרידון (Risperidone), אולנזפין (Olanzapine), אסנפין (Asenapine), לורסידון (Lurasidone), אריפיפרזול (Aripiprazole) המשפיעות על רמות הדופמין.
לכל התרופות האלה ישנן תופעות לוואי ואין אף תרופה מסוימת המומלצת לטיפול בגמגום. בכל מקרה, סביר כי טיפול פרמקולוגי בגמגום עשוי להפחית את רמת החומרה של הגמגום אך לא להעלים אותו לחלוטין ועל כן טיפול זה אינו מהווה חלופה לגישות טיפול אחרות, במיוחד אפשרויות הכוללות עזרה עצמית ולהיות חלק מקהילה של אנשים מגמגמים.