תקציר
חרדה, אחת מהתופעות הנפשיות הנלוות לגמגום, היא מהנצפות ביותר ונחקרה בהרחבה. מחקרים שנערכו לפני תחילת המאה הציגו עדויות לחרדה מוגברת בקרב אנשים מגמגמים. עם זאת ממצאים אלו לא היו עקביים ואינם חד משמעיים. מאחר ולא התגלה קשר ברור ושיטתי בין חרדה לגמגום, הממצא יוחס לפגמים מתודולוגיים, כולל שימוש במדגם קטן ושימוש במדדים חד ממדיים לחרדה. מחקרים עדכניים יותר, לעומת זאת, הניבו ממצאים חדים בהרבה על ידי שימוש בשאלוני חרדה חברתית והערכות אבחון פסיכיאטריות במדגמים גדולים יותר של אנשים מגמגמים. יש לציין מחקר הולך וגדל של מחקרים שהראו שיעור גבוה ומבהיל של הפרעת חרדה חברתית בקרב מבוגרים מגמגמים. הפרעת חרדה חברתית היא הפרעת חרדה נפוצה וכרונית המאופיינת בפחד ניכר מהשפלה, מבוכה והערכה שלילית במצבים חברתיים או מבוססי ביצועים. לאור אופייה המתיש של הפרעת החרדה החברתית, וההשפעה של הגמגום על איכות החיים והתפקוד האישי, נדרש שיתוף פעולה בין קלינאי תקשורת לפסיכולוגים על מנת לפתח וליישם תוכניות הערכה וטיפול מקיפות לחרדה חברתית בקרב אנשים מגמגמים. גישה מקיפה זו עשויה לשפר את איכות החיים ומעורבות ערה יותר של מגמגמים בפעילויות יומיומיות.
מבוא
הפרעת חרדה חברתית (המכונה גם פוביה חברתית) היא הפרעת חרדה נפוצה ביותר. על פי המדריך לאבחון וסטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM-5; American Psychiatric Association, 2013a), ניתן לאפיין הפרעת חרדה חברתית כפחד ניכר או עז ממצבים חברתיים או מבוססי ביצועים שבהם עשויה להתרחש בדיקה או הערכה על ידי אחרים. מצבים שעשויים לעורר פחד זה כוללים, בין השאר, דיבור בפני קהל, פגישה עם אנשים חדשים ודיבור עם דמויות סמכותיות. תסמינים גופניים ומוטוריים הנלווים להפרעה כוללים סומק, רעד, הזעה וחסימת דיבור ורבים מהמתמודדים עם הפרעת חרדה חברתית חוששים שתופעות אלו יובחנו על ידי אחרים. כתוצאה מכך, החשיפה למצבים מעוררי פחד אלו מלווה בדרך כלל בדריכות חרדה, מצוקה והימנעות.
הפרעת חרדה חברתית פוגעת בחלק ניכר מהאוכלוסייה הכללית, עם הימצאות מצטברת של כ8-13%. ההפרעה מתפתחת בדרך כלל בילדות או בגיל ההתבגרות, כשהגיל ממוצע של הופעת ההפרעה הוא בין 14 ל-16 שנים. נתון זה עולה בקנה אחד עם החשיבות המוגברת המיוחסת ליחסים חברתיים והשתייכות לקבוצה ורגישות מוגברת למבוכה חברתית בגיל הילדות וההתבגרות. התפתחות הפרעת חרדה חברתית מושפעת ממגוון גורמים, כולל פגיעות ביולוגיות ופסיכולוגיות, גורמים גנטיים, מזג, סגנונות קוגניטיביים והשפעות הורים ועמיתים. לפיכך, קיימים אפיקים מרובים לרכישת הפרעת חרדה חברתית.
הפרעת חרדה חברתית מעכבת את ההתפתחות החברתית התקינה, וקיים קשר הדוק בינה ובין פגיעות משמעותית בתפקוד. אנשים הסובלים מהפרעת חרדה חברתית יימנעו לרוב ממצבים חברתיים, חינוכיים ותעסוקתיים שנתפסים כמאיימים. הימנעות זו עלולה לפגוע קשות בהישגים החינוכיים, בביצועים התעסוקתיים, באינטראקציות חברתיות, מערכות יחסים ואיכות החיים. באופן לא מפתיע, נמצא קשר בין הפרעת חרדה חברתית להערכה עצמית נמוכה, מחשבות אובדניות, להשכלה ומעמד סוציו-אקונומי נמוכים, אבטלה, תלות כלכלית ורווקות. ההפרעה נלווית פעמים רבות להפרעות נפשיות אחרות, במיוחד הפרעות חרדה ודיכאון מאז'ורי, העלולים להגביר את חומרת הסימפטום והלקות. עם זאת, גם ללא הפרעות נלוות, הפרעת חרדה חברתית עודנה מצב חמור ומגביל.
גמגום וחרדה חברתית
גמגום הוא הפרעת דיבור המאופיינת בשיבושים לא רצוניים בדיבור אשר מגבילים את היכולת לתקשר ביעילות. ההימצאות המצטברת של הגמגום מוערכת בשיעור של כ-4-5%, עם הימצאות נקודתית של 1%. הגמגום מופיע בדרך כלל בין גיל שנתיים לחמש בתקופה בה ילדים מפתחים מיומנויות דיבור ושפה. גמגום ניתן לטיפול עם סיכויי הצלחה גבוהים בגיל הרך כאשר הפלסטיות העצבית היא הגדולה ביותר. לאורך גילי בית הספר, אמנם, ההפרעה נעשית מורכבת יותר ולניהול ויעילות הטיפול הולכת ופוחתת. גמגום בבגרות הופך לעתים קרובות לבעיה ארוכת טווח.
ישנן מספר סיבות לתפיסה כי גמגום עשוי להיות קשור להפרעת חרדה חברתית. ראשית, גמגום מלווה בהשלכות שליליות רבות לאורך החיים העלולות להגביר את הפגיעות לקשיים חברתיים ופסיכולוגיים. השלכות שליליות אלו יכולות להתחיל מוקדם, כאשר קיימות עדויות כי ילדים מגמגמים בגיל הרך חווים בריונות, הקנטות, הדרה ותגובות שליליות מעמיתיהם. השלכות אלו מועצמות במהלך שנות הלימודים בהן הילדים נעשים מעורבים יותר במצבים חברתיים ובסיטואציות הדורשות דיבור. כתוצאה מכך, ילדים ומתבגרים המגמגמים לעיתים קרובות חווים התעללות, בידוד חברתי ודחייה מצד עמיתים, והם לרוב פחות פופולאריים מבני גילם הלא מגמגמים. בהשלכות השליליות הללו טמון פוטנציאל לבושה ומבוכה, הערכה עצמית נמוכה, רגרסיה וירידה בהישגים בבית הספר. גורמים דומים לאלו נקשרו לחרדה חברתית.
באופן לא מפתיע, מבוגרים מגמגמים דיווחו בדיעבד כי לגמגום היו השפעות מזיקות ביותר על חיי בית הספר בעלות השלכות ארוכות טווח על התפקוד החברתי והרגשי שלהם. גמגום בבגרות קשור גם לתגובות שליליות מצד בני השיח, סטריאוטיפים שליליים וחסמים משמעותיים בהזדמנויות תעסוקה והשכלה. כתוצאה מכך, ההפרעה יכולה להשפיע על איכות החיים ואף להציב את האדם במצבים מסכני חיים כמו פגיעות עצביות, מחלות לב כליליות, מחשבות אובדניות והתאבדויות אשר תועדו באופן נרחב בקרב מגמגמים מבוגרים.
ההשלכות השליליות הרבות הקשורות לגמגום נחשבות כגורמים להתפתחות חרדה. לפני תחילת המאה, הממצאים בנוגע ליחס בין גמגום לחרדה היו בלתי עקביים, עמומים וקשים לפרשנות. האופי החד משמעי של הממצאים הללו יוחס אז למספר פגמים מתודולוגיים, כולל גודל מדגם קטן, כלים בלתי מספקים לאיתור הבדלים בין קבוצות, גיוס מבוגרים המבקשים טיפול בגמגום ולא מבוגרים מגמגמים מהקהילה הכללית, ויישום מדדים פיזיולוגיים וחד ממדיים של חרדה ולא מדדים שנועדו להעריך חרדה חברתית באופן ספציפי.
למרות מספר אי-בהירויות שנותרו, המחקר שפורסם בשני העשורים האחרונים סיפק עדויות משכנעות בהרבה לקשר בין גמגום לחרדה. במיוחד, גוף מחקרי נרחב אשר אישר את שכיחותה של חרדה מוגברת בקרב אנשים מגמגמים, עם ראיות הולכות וגוברות לכך שחרדה זו עשויה להיות מוגבלת למצבים חברתיים או מבוססי ביצועים. ממצאים אלה הונעו על ידי התמקדות מחקרית גדולה יותר בחרדה חברתית, פחד מהערכה שלילית וציפיות לפגיעה חברתית.
מאפייני הפרעת חרדה חברתית בגמגום
הפרעת חרדה חברתית קשורה לרוב לפחד מהערכה שלילית, ציפיות לפגיעה חברתית, מחשבות שליליות, עיוותי חשיבה והתנהגות נמנעת ומתגוננת. ישנן עדויות הולכות וגוברות לכך שתכונות אלה של הפרעת חרדה חברתית עשויות למלא תפקיד מרכזי בחוויית הגמגום, והן עשויות גם לשמר את קיומה של חרדה חברתית. כך למשל, ידוע כי אנשים מגמגמים נמנעים ממצבים מאיימים חברתית על מנת להפחית את רמת החרדה והמבוכה ולעתים קרובות הם דרוכים בציפיה לפגיעה חברתית. יתר על כן, מחקר שנערך אודות הפחד מהערכה שלילית, עיוותי חשיבה והתנהגויות מתגוננות, שיפר את הבנתנו אודות הקשר בין הפרעת חרדה חברתית לגמגום. לפיכך, מודלים קוגניטיביים התנהגותיים של הפרעת חרדה חברתית הינם רלוונטיים במיוחד למחקר זה.
מסקנות
לסיכום, הפרעת חרדה חברתית בקרב אנשים מגמגמים עלולה להפחית את איכות החיים, להגדיל את הליקויים ההתנהגותיים במצבים חברתיים ולפגוע משמעותית בתפקוד החברתי, האקדמי והתעסוקתי שלהם. לכן, אבחון וטיפול בהפרעת חרדה חברתית בגמגום הם קריטיים. ראוי לציין כי נדרשות גישות טיפול מקיפות שיספקו מענה לאדם המגמגם "השלם" ולא ללקות הדיבור בלבד. למותר לציין כי שיתופי פעולה בין קלינאי תקשורת, פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים הוא הכרחי על מנת להתמודד עם הפחדים, החוויות והתפיסות הייחודיות לחרדה חברתית בקרב מגמגמים. גישה מקיפה זו לניהול ילדים, מתבגרים ומבוגרים המגמגמים עשויה לשפר משמעותית את המעורבות בפעילות החברתית, החינוכית והתעסוקתית, אשר בתורה עשויה להגביר את איכות החיים ואת היכולת ליצור מערכות יחסים משמעותיות ומספקות.