בלוג

כשאתה מדבר עם הוריך , נראה שאתה משקיע הרבה מזמן השיחה בלנסות להסתיר ככל יכולתך את הגמגום שלך , בעוד שהם מנסים רוב הזמן להעמיד פנים שהם לא שמים לב כשאתה מגמגם.

אתם שניכם – בדרגות שונות – לא מרגישים נוח עם זה , ועדיין , נראה לפעמים שאתה והוריך מעמידים פנים שאתם לא מבחינים בזה – וכתוצאה מכך , לא מדברים על זה. הדבר גורם לך להרגיש עצוב ומודאג. אנשים שאוהבים האחד את השני אכן דואגים. הם מודאגים ממה שהאחר חושב ומרגיש. כשלא מדברים, מתחילים לדמיין מה האחר חושב.

כשאתה מנסה לשער מה הוריך חושבים על הגמגום שלך , אתה כמו כל אחד אחר , חושב על הגרוע ביותר. הגמגום הוא נורא עבורך; לכן, הוריך ודאי חושבים מחשבות "נוראות" על הגמגום וכנראה – גם עליך.
הוסף לזה את המקרים בהם הם משלימים מילים עבורך , מדברים בשבילך , מביטים הצידה כשאתה מתחיל לגמגם , או אומרים לך משפטים כמו "קח את הזמן" , או "תחשוב על מה שאתה רוצה להגיד".

כשהוריך מתנהגים כך זה ודאי לא עוזר. זה רק מוסיף לדאגות שלך – ולתחושות הבדידות שלך –  מבלי לדעת מה לעשות בקשר לזה.

הייתי רוצה לשתף אותך בבעיות שיש להורים ולילדים שמתמודדים עם בעיית הגמגום בצורה פתוחה.
אני מקווה שחלק מהשאלות ששאלתי העסיקו גם אותך.
האם הוריך מתנהגים כאילו גמגום הוא דבר שהם לא רוצים לדבר עליו ?

אם אתה חושב שהוריך מתנהגים כך , אתה לא לבד. זה אחד הנושאים השכיחים ביותר ששמעתי מצעירים. אתה ודאי תופתע מחלק מהתשובות שהורים מספקים.

אחת הסיבות לחוסר הרצון שלהם לדבר על גמגום הוא שהם מפחדים להדאיג את הילד שלהם אם הם יראו לו שהם מאוכזבים מאופן דיבורו. הם ממשיכים ואומרים שהילד לא מדבר איתם על הנושא , ונראה שהוא מודאג ונבוך כשהוא מתחיל לגמגם. מה שגורם להם לחשוב שזהו נושא פרטי ואישי של הילד – הם מכבדים זאת ולא מעונינים לחדור לפרטיותו.

זה לא מעניין ? אתה לא מדבר איתם כי אתה מאמין שהם לא רוצים לדבר על הנושא , והם לא רוצים לדבר אתך כי הם בטוחים שאתה לא רוצה לדבר על הנושא!

זה נראה על פניו כמצב משונה ביותר אך עם זאת, זה לא דבר בלתי רגיל.
אני אדגים זאת במקרה שלא קשור לדיבור. נניח שחבר טוב שלך עושה בכיתה משהו מביך , כנראה גם אתה תרגיש נבוך בגלל חברך. אם אתה מחבב אותו , סביר להניח שלא תזכיר לו את המקרה לאחר השיעור – לא בגלל שתחשוב שהמקרה היה נורא כל כך, אלא כיוון שאתה מכבד את רגשותיו. אתה רואה , זה מה שהורים ואולי גם הוריך עושים. הם עושים זאת לא בהכרח משום שגמגמת אלא בגלל שהם רואים שאתה מודאג מזה – והם מכבדים את רגשותיך.

סיבה נוספת שהורים נתנו לי לעובדה שהם לא מדברים עם ילדם על גמגום היא שזה לא כזה עניין גדול עבורם. זה לא מטריד אותם יותר מדי – הם התרגלו לזה. למעשה, הם יגידו לך "הסיבה היחידה שהגענו אליך היום היא כי אמרו לנו שאנחנו צריכים לבוא".

הם יכולים לומר לי שילדם לא מגמגם כל כך בנוכחותם. "הוא אחד כזה שאין לו כל כך מה לומר". "היא אוהבת להיות לבד כדי שתוכל לקרוא או להאזין למוסיקה שלה". "הוא הילד השקט שלנו". "היא לא מחבבת את אחיה הקטן החברמן שמדבר ללא הפסק".

אין להם דרך לדעת שאתה מתחמק ממצבים בהם תאלץ לדבר – לא בגלל שאתה אוהב להיות לבד אלא בגלל שאתה פוחד שתגמגם. הם לא יכולים להבחין בפעמים בהם אתה מחליף מילים , בפעמים בהם אתה רק נד בראשך מבלי לדבר , או בפעמים בהם אתה מדבר רק כאשר אתה בטוח שלא תגמגם. הם לא יודעים מה אתה מרגיש בתוכך אלא אם תגיד להם.

ושלישית , הסיבה הנפוצה ביותר שהורים מספקים לכך שהם לא מדברים עם ילדיהם על הגמגום היא שאין להם מספיק ידע בנושא ולכן הם לא יודעים מה לומר. הם כמובן מרגישים רע בקשר לכך. הילד שהם כה עמלו בגידולו הפך לנער עצמאי יותר מאי פעם.

במהלך השנים הוריך יכלו להבין את רגעי השמחה שלך , את בעיותיך , את הצלחותיך וכישלונותיך – כיוון שגם הם חוו אותם בבגרותם. הם יכולים לעזור ולהדריך אותך מניסיונם הרב .
אתם יכולים להתווכח ולצעוק האחד על השני – אבל עדיין אתם בדרך כלל יודעים מאיזו נקודה כל אחד מגיע – בסך הכל אתם לא תמיד מסכימים. וזה בסדר. ברוב המקרים אתם מגיעים לעמק השווה , במקרים אחרים אתם מחליטים ללכת כל אחד לכיוונו – הדברים פתוחים על השולחן , אתם יכולים לדבר עליהם.

אבל גמגום לא דומה למצב הזה. ייתכן שהוריך לא מגמגמים. הם לא יודעים איך זה לגמגם. בכל זאת , כהוריך , הם מאמינים שהם צריכים לדעת איך לעזור לך.

כעת, אם תנסה "ללכת במוקסינים שלהם" כמו שהאינדיאנים היו אמורים להגיד. הם לא יודעים מה לעשות או מה להגיד כדי להיות מועילים. הם לא מבינים – ולעיתים הם מרגישים באיזה שהוא מקום מבוכה ואפילו חוסר אונים בגלל זה. הם יכולים לגעור לפעמים או להגיד לך לעשות כך וכך בתקווה שאולי זה יעזור, אולם לרוב זה מה שזה – תקווה – אולי זה יעזור.

למעשה ברוב המקרים, תגובתם לא עוזרת הרבה אלא רק גורמת להם להרגיש רע ולך – להרגיש עצוב ועצבני. אתה מתחיל להבין כמה חשוב שאתה והוריך תתחילו לדבר ? מתישהו תגיעה העת להפסיק להעמיד פנים שניתן להסתיר את הגמגום. אתה לא מאושר בגלל שאתה מגמגם. הוריך לא מאושרים כיוון שהם לא יודעים מה לעשות או מה להגיד כדי לעזור לך. הגיעה העת לדבר האחד עם השני.

ברוב המקרים בעבר כשאתה והוריך דיברתם על בעיה מסוימת  , אלה היו הוריך שהתחילו בשיחה. אולם במקרה הזה, הגמגום הוא בעיקר בעיה שלך , לכן אתה הוא זה שאחראי להתחיל בשיחה. לחלק מכם , זה לא דבר קשה במיוחד. ההורים שלכם מסוגלים ונכונים לדבר בפתיחות על בעיות שמטרידות אתכם. לאחרים מביניכם שלא שיתפו את הוריהם באף בעיה שלהם , זה יכול להיות קשה. מניסיוני אחרי שיחות רבות עם בני נוער בנושא, גיליתי שהחלק הקשה ביותר הוא לאגור את האומץ להתחיל בשיחה. יתכן שתחשוב שאין לך את האומץ הדרוש , אבל אני בטוח שיש לך אותו.

לכל הצעירים שדיברתי איתם יש מספיק אומץ. לעיתים קרובות מדי הם מפקפקים באומץ שלהם בגלל הזמנים בהם "לא העזו לדבר" מחשש שמא יגמגמו. בתגובה, אני תמיד מבקש מהם לספר לי על הפעמים ביומיים שלושה האחרונים בהם דיברו למרות שחששו לגמגם. אם הם עשו זאת אפילו פעם אחת – וכולם עשו זאת – יש להם את האומץ הנדרש.

רובכם בוודאי דיברתם ברגעים בהם חשתם את הפחד מבפנים. הייתם בטוחים למדי שתהיה לכם בעיה לדבר אך למרות זאת דיברתם. לדבר הזה דרוש אומץ.

אתה אמור לצפות להרגיש לא נעים , קצת מפוחד , כשאתה מתחיל לדבר עם ההורים על בעיה אישית כל כך כמו הגמגום לגביך. אני רוצה להציע לך מספר הצעות שיקלו על העניין. בני נוער אמרו לי שהן מועילות. הן שוות בדיקה.
ראשית, בחר זמן ומקום מתאימים לשיחה. הרבה משפחות תמיד נראות מאד ממהרות. אמא ואבא ממהרים לאחר שהגיעו הביתה או ממהרים ללכת למקום מסוים או שהם ממהרים כדי שיוכלו למהר לעשות דבר אחר. ואל תעלים עין מהעובדה שגם אתה לעיתים עושה אותו דבר.

על כן, בחר את המועד בו יש זמן לדבר. דוגמאות למצבים כאלה יכולים להיות נסיעה ביחד ברכב, או כאשר נשארים לשבת בגמר הארוחה. אצל רוב המשפחות יש מצבים בהם קל יותר לדבר האחד עם השני. חפש אותם. זה יכול להיות עם הורה אחד אם זה נוח יותר.
רבים מציינים שיותר קל לדבר כאשר עושים דברים ביחד- וכאשר אין אף אחד אחר בסביבה.

שנית, תהיה מודע לכך שגם הוריך עלולים להרגיש לא נוח. הם יכולים להרכין מבט, לנוע בקוצר רוח , להישמע מופתעים או אפילו להיות נבוכים. אל תיתן לתגובות כאלה להסיח את דעתך. עליך לזכור שגם להוריך יש רגשות – וכמוך – לפעמים גם הם לא יודעים מה לומר.
לדוגמא, חשבת איך זה יהיה לדבר אתם על מין ולהכריח אותם להסתכל לך בעיניים בזמן שהם עונים מבלי להסמיק ?

שלישית, תחשוב על שתי הנקודות הקודמות. אני מקווה שאתה מבין עכשיו כמה זה חשוב שאתה תתחיל בשיחה ותקבע את הטון שלה.
היה ישיר וממוקד במה שתאמר. זה יועיל, אם באותו רגע תיידע אותם גם על אי הנעימות שלך.

הנה מספר דוגמאות: "הייתי רוצה לדבר אתכם על הגמגום שלי". תמשיך ב "אני לא יודע בדיוק איך להתחיל", או "אני נבוך מכך", או "קשה לי לדבר על זה" או כל משפט אחר שישקף את הרגשתך באותו רגע.

יפה, לקחת את הצעד הראשון הגדול! אתה חופשי להמשיך עם כל נושא שתרצה לדבר עליו. אתה לא מוכרח לדבר על כל הנושאים בבת אחת.
בחר בנושאים שחשובים לך במיוחד ותתחיל איתם. הדלת פתוחה בפניך עכשיו לדבר על הגמגום שלך בכל מועד אחר, בכל מקום אחר – וזכור , אתה תצטרך לבצע את חלקך כדי להמשיך ולהשאיר את הדלת פתוחה.

האם הוריך משלימים מילים עבורך ולפעמים מדברים במקומך?

כמו אצל רוב בני הנוער, גם הוריך עושים זאת, או עשו זאת. הורים מציינים בפניי שהם רק רוצים לעזור לילד שלהם. אתה יכול להסביר להם שזה לא באמת עוזר. אם אתה מפחד שהם ישלימו מילים עבורך או ידברו במקומך,זה בסדר גמור, אחרת יהיו לך בעיות רציניות יותר. תסביר להם שחשוב לך שאתה תדבר בשביל עצמך – והכי הרבה הם יכולים לעזור לך בכך שימתינו לך עד שתגמור להגיד את מה שרצית.

נסה להסתכל על זה לרגע מנקודת מבטם. אם ברגע שתתחיל לגמגם, הם ישלימו את המשפט בשבילך ואתה תשתתק ורק תנוד בראשך בהסכמה , הם יחשבו שהם עזרו לך. אבל אם מצד שני, ברגע שהם ישלימו את המשפט בשבילך אתה לא תשתוק אלא תמשיך לגמגם עד שתסיים את המשפט, יהיה להם ברור שהם לא עוזרים לך. הדבר נכון גם במצבים בהם ההורים מדברים במקומך.

אם אתה משתתק ונד בראשך בהסכמה , זה יראה להם שהם עוזרים לך. אבל אם תמשיך לדבר – למרות שאתה מגמגם – ותגיד את מה שהתכוונת לומר ( אפילו אם זה יהיה מה שהוריך הרגע אמרו) יהיה ברור להם שהם לא עוזרים. בדרך זו אתה תראה להם שאתה מסוגל לדבר עבור עצמך.
האם הוריך חושבים שאם באמת היית מנסה היית יכול להפסיק לגמגם ?

בלי קשר למה שהם חושבים, אתה יודע שזה לא נכון – ואתה צודק. אתה יודע שגם אם תנסה בכל יכולתך , גם אם תעשה כל מה שאתה מעלה בדעתך , או מה שאחרים חושבים שיעזור לך, אתה תגמגם בכל מקרה. לעיתים אפילו תגמגם יותר. הוריך חייבים להבין את הנקודה הזאת בגמגום. הסבר להם מה אתה מרגיש ומה אתה עושה כדי לעזור לעצמך. אם הם עדיין לא יבינו, הם כנראה צריכים לדבר עם קלינאי תקשורת.
האם הוריך נותנים לך הקלות מיוחדות בגלל שאתה מגמגם ?

לעיתים הוריך עשויים לפטור אותך ממשימות מסוימות בבית הקשורות בדיבור , כמו שליחויות שונות. בהתחלה אתה מרגיש הקלה – אבל גם מבוכה. אתה לא כל כך גאה בעצמך במיוחד אם אתה יודע שחבר או אחיך ביצעו משימות דומות.

הנה סיבה חשובה מאד שבגללה כדאי לך לדבר עם הוריך. הסבר להם שלפעמים אתה באמת עשוי לחשוש אבל אתה רוצה לתרום את חלקך. אתה תרגיש טוב יותר וגם הם – זה יהיה צעד נוסף בתהליך הבנתם את בעיית הגמגום שלך. תצטרך להיות ערני מעתה והלאה ולהיות מוכן להתנדב לעזור בבית, לרוץ לשליחויות , או לבצע כל משימה אחרת שדורשת דיבור.
האם הוריך מתרגזים או כועסים לעתים כשאתה מגמגם ?

זו שאלה קשה כי היא מצריכה להפריד בין המקרים בהם אתה באמת מגמגם לבין המקרים בהם אתה פוחד לגמגם. הורים אומרים לי שהם לא מתרגזים או כועסים כשהילד שלהם מגמגם. אבל, הם כן יכעסו אם הילד יהיה גס או זעוף או לא מתחשב באחרים.

הדוגמאות שהם מספקים כוללות מקרים כמו "כאשר בארט עונה לטלפון, הוא מגמגם ומנתק את השיחה. הוא לא מברר מי טלפן, בשביל מה טלפנו, שום דבר. הוא פשוט מנתק. הוא היה גס וחסר התחשבות".

מקרה אחר, "כמה חברות עצרו לדבר עם מריה. הם הציעו לה לבוא איתן יותר מאוחר לאכול פיצה ולפגוש בנים. לפתע היא נעשתה קודרת וגסה. היא החלה לגמגם קצת, הפסיקה את השיחה ואמרה להן שהיא לא מתכוונת לבוא איתן".

הדוגמאות הללו מספיקות כדי להבהיר את הנקודה. לעיתים אתם מתנהגים באופן לא מנומס ולא חברי בגלל שאתם כל כך לא רוצים לגמגם.

הוריכם לא מבינים זאת ולכן הם עשויים להעיר לכם שאתם מתנהגים בצורה לא מנומסת וגסה. עמוק בפנים, אתם שונאים את המעשים שלכם – אבל העובדה שהוריכם מעירים לכם על זה רק מחמירה את המצב. זו עוד סיבה נוספת לכך שאתם והוריכם צריכים לדבר כדי שתוכלו לעזור להם להבין את הגמגום – כמו שאומרים – "מפי האתון".
האם אתם והוריכם לא מסכימים לגבי הצורך ללכת לטיפול ?

ישנם מקרים בהם הורים לוחצים על ילדיהם ללכת לטיפול בעוד הם כלל לא מתלהבים מהעניין. ויש מקרים אחרים בהם הילדים רוצים ללכת לטיפול ואילו ההורים סבורים שזה לא נחוץ. האם אתם שייכים לאחת מהקטגוריות האלה ? אם כן, אני מקווה שעכשיו זה ברור שאתם והוריכם חייבים לדבר. אתם צריכים לדון – בצורה פתוחה – בסיבות בעד ונגד קבלת טיפול.

זו לא החלטה קשה בדרך כלל כאשר מדובר בהבנה הדדית. אם אין הבנה כזו, אני תמיד ממליץ ללכת להתייעץ עם קלינאי תקשורת. אם זה לא אפשרי, למה שלא תדברו על כך עם היועצת בבית הספר או עם המורה ? הם לא מעורבים רגשית במצב והם עשויים להיות מועילים.
הרהור לסיום

אחת הדרכים הטובות עבורכם לשתף את הוריכם ועבור הוריכם לשתף אתכם ועבור שניכם ללמוד להתמודד עם הגמגום היא אם תבקשו מהוריכם לשבת לרגע ולקרוא את המאמר הזה. אחר כך אתם יכולים לדון בחלקים השונים שדיברו אליכם. רק על ידי שיחה כזאת ביחד ניתן לבנות בסיס לשיתוף פעולה פורה – ולבנות את המרכיבים הבסיסיים לתועלת שני הצדדים.