מהפך בחשיבה ככלי עזר להתמודד עם הגמגום

“אני צריך לענות מהר” – האם זו האמת? מאת ערן גולדשטיין

המצוקה הנפשית הנלווית לגמגום הינה תופעה מתמשכת המלווה את חיינו בכל אשר נלך. אולם קיים רגע אחד בו מתעצמת מצוקתנו ומכה בנו בכל כוחה, זהו הרגע בו אנו נדרשים לפצות את פינו ולענות לאחר.

רגע זה מתאפיין בהצפה אלימה של רגשות, באיבוד תחושת הביטחון העצמי ובהשקעת מירב האנרגיה בניסיון לעצב את שטף הדיבור. לא אשגה אם אקבע שעבורנו, רגע זה הינו חוויה עליה הינו מוותרים ברצון אילו רק היה ניתן.

מהן הסיבות להתעצמותה של המצוקה הנפשית ברגע הדיבור? האם ניתן למתנה?

במאמר זה אענה על שאלות אלו דרך ראייתה הייחודית של שיטת “העבודה” של ביירון קייטי, ואדגים כיצד ניתן להפוך רגע זה לאירוע מכונן ומעצים.

תפיסת המציאות ברגע בו אנו נדרשים לענות לאחר

בראי שיטת “העבודה” של ביירון קייטי, שורשיה של המצוקה הנפשית שאנו חווים ברגע בו אנו נדרשים לענות לאחר טמונים בתפיסת המציאות שלנו – באופן בו אנו מזהים את המציאות בה אנו פועלים.

בכדי להדגים טענה זו, נסו לדמיין את הרגע הזה (זו בטח לא תהיה בעיה עבורכם…), דמיינו סיטואציה של ראיון עבודה בה אתם נשאלים: “איך קוראים לך?” ו”ספר לנו על עצמך”… דמיינו את פניו של המראיין, את הרגע הזה בו אתם פונים לענות לו… כעת, ענו על שמונה השאלות הבאות שתכליתן לחשוף את תפיסת המציאות שלכם ברגע זה:

כיצד אתה תופס את הרגע בו אתה נדרש לענות לאחר (למראיין)?

(תשובות לדוגמא: “הרגע הזה מאיים עלי”, “הרגע הזה הוא חוויה בלתי נסבלת עבורי”, “הרגע הזה חושף את החולשה שלי”…)

כיצד אתה תופס את האחר (את המראיין) ברגע בו אתה נדרש לענות לו?

(תשובות לדוגמא: “הוא שופט אותי על פי הדיבור”, “הוא לא סבלני כלפי”,  “הוא מצפה שאדבר בשטף”)

מה אתה חושב שהאחר (המראיין) חושב עליך ברגע בו אתה נדרש לענות לו?

(תשובות לדוגמא: “הוא חושב שאני מוזר”, “הוא חושב שאני חלש”…)

מה אתה רוצה שהאחר (המראיין) יחשוב עליך ברגע בו אתה נדרש לענות לו?

(תשובות לדוגמא: “אני רוצה שהוא יחשוב שאני כמו כולם”, “אני רוצה שהוא יחשוב שאני חכם”, “אני רוצה שהוא לא יעריך אותי רק על פי הגמגום”…)

כיצד אתה תופס את הגמגום ברגע בו אתה נדרש לענות לאחר (למראיין)?

(תשובות לדוגמא: “הגמגום הוא נכות”, “הגמגום הוא מגבלה”, הגמגום הוא סוד שאני חייב להסתיר מפניו”, “הגמגום הוא החולשה שלי”…)

כיצד אתה תופס את התגובה הרגשית שלך (את מכלול הרגשות שאתה חווה) ברגע בו אתה נדרש לענות לאחר (למראיין)?

(תשובות לדוגמא: “התגובה הרגשית שלי משתלטת עלי”, “התגובה הרגשית חונקת אותי”, “התגובה הרגשית היא הסיבה לגמגום”…)

מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך ברגע בו אתה נדרש לענות לאחר (למראיין)? (תשובות לדוגמא: “אני אתקע”, “הרושם הראשוני שלי ייהרס”, “הוא יצחק עלי”, “הוא יתעלם ממני”…)

מה אתה צריך לעשות בכדי לעבור את הרגע בו אתה נדרש לענות לאחר (למראיין) בצורה הטובה ביותר?

(תשובות לדוגמא: “אני צריך להסתיר את הגמגום”, אני צריך לשלוט בדיבור”, אני צריך לרסן את הרגשות שלי”, “אני צריך לענות מהר”…)

כעת, לאחר שעניתם על שמונה השאלות פרוסה בפניכם תפיסת המציאות שלכם ברגע זה. כפי שאתם רואים, תפיסתכם מובעת באמצעות מחשבות קצרות וישירות: “הרגע הזה מאיים עלי”, “הוא שופט אותי”, “הוא חושב שאני מוזר”, “אני רוצה שהוא יחשוב שאני כמו כולם”…

כאשר בוחנים את תפיסת המציאות ברגע זה, עולה תמונה שניתן לתארה כ”החיים, סרט מלחמה”. בתמונה זו אנו תופסים את עצמנו כחלשים ביחס לבן שיחנו, כנבחנים, נשפטים ופגיעים. הגמגום נתפס כמגבלה, חולשה, סוד שעלינו להסתיר, התגובה הרגשית נתפסת כישות בלתי נשלטת מציפה וחונקת, ואילו הסיטואציה בה אנו מצויים נתפסת כשדה קרב.

לא ייפלא שלאור תפיסת מציאות זו גופנו נדרך משל היינו אנטילופה החשה את נוכחותו של אריה, ואילו מירב האנרגיה שלנו מופנה לעבר דבר אחד בלבד – לעיצוב שטף הדיבור!!! כן, לשיטתנו, הישרדותנו ברגע זה תלויה באחת: בלנסות לדבר את המילה הראשונה שתצא מפינו מבלי לגמגם.

 

דרך ההתמודדות עם המצוקה הנפשית ברגע בו אנו נדרשים לענות לאחר.

דרכה של שיטת “העבודה” להתמודד עם תפיסת מציאות זו הינה באמצעות חקירה שיטתית של המחשבות המרכיבות אותה בעזרת ארבע שאלות ועוד שלושה היפוכים. מטרת החקירה לערער על מידת אמיתותן של המחשבות, ולפתוח עבורנו אפשרות לאמץ דרך חשיבה/גישה אחרת שתהווה בסיס לתגובה מתונה יותר ברגע הזה.

בכדי להדגים את דרך החקירה בשיטת “העבודה” של ביירון קייטי, אציג בפניכם חקירה עצמית לאחת המחשבות החזקות ביותר שמופיעות ברגע בו אנו נדרשים לענות לאחר: “אני צריך לענות מהר”, מחשבה שאמונתנו בה מעוררת בנו תגובה רגשית עזה ושעשויה לקבוע את איכות שטף הדיבור שלנו בסיטואציה.

(להזכירכם, אתם נכנסים לראיון עבודה, המנחה מזמין אתכם לשבת, שואל אתכם לשמכם ומבקש שתספרו לו קצת על עצמכם…)

 

“אני צריך לענות מהר”

האם זו האמת? כן!

האם אני יודע בוודאות שזו האמת? לא!

מה קורה, כיצד אני מגיב שאני מאמין למחשבה?

כשאני מאמין למחשבה אני מדמיין את עצמי יושב מול המראיין, מוצף חרדה, כלוא בסיטואציה שאין לי ממנה מוצא, אני רואה את עצמי נתקע בכל מילה, מתבזה, אני רואה את העניים של המראיין מרחמות עלי, אני רואה שאני לא מצליח להתקבל למשרה שאני רוצה, רואה שאני דחוי ושחיי בצל הגמגום אינם מתקדמים לשום מקום.

כשאני מאמין למחשבה אני מוצף בחרדה כללית ובמועקה אותה אני חש בעיקר באזור הגרון. אני מרגיש שהגוף שלי מכווץ ושכוחי עוזב אותי. אני חש חסר ביטחון עצמי וחסר אמונה ביכולתי לצלוח את הרגע הזה.

כשאני מאמין למחשבה אני תופס את המראיין כחזק ממני, כמי שמעריך ושופט אותי על פי הדיבור. למולו אני חש חלש, נבחן, חסר יכולת להצליח.

כשאני מאמין למחשבה אני תופס את הגמגום כמגבלה, כסוד שעלי להסתיר ולכן אני פונה לענות מהר תוך ניסיון לשלוט בדיבור על ידי לחיצת המילים החוצה – פעולה שכמובן רק מחמירה את הגמגום.

כשאני מאמין למחשבה אני תופס את התגובה הרגשית שלי כישות אלימה אשר משתלטת עלי ולכן אני מנסה להחניק את הרגשות בתוכי והופך אגב כך לפקעת עצבים.

כשאני מאמין למחשבה אני לא רואה שעומדות בפני הרבה אפשרויות:

אני לא רואה מהם הצרכים האמיתיים שלי כאדם מגמגם ברגע הזה: הצורך להשהות את תשובתי למראיין, הצורך להתארגן על עצמי: לחוש את הנשימה, את הגוף, להרפות, להירגע ולענות בשלווה.

אני לא רואה שאני לא רק  “אדם מגמגם”, אלא שאני עולם ומלואו, שיש בי תכונות שעומדות לזכותי כאשר אני מבקש להתקבל לעבודה.

מי אהיה ללא המחשבה? (מי אהיה ברגע הזה בו אני נדרש לענות למראיין אך אין לי אפשרות לחשוב את המחשבה “אני צריך לענות מהר”)

ללא המחשבה אהיה שלם עם עצמי, אהיה אדם שנכון לרגע הזה הוא אדם מגמגם! ושצרכיי הם להשהות את התשובה ולהתארגן על עצמי לפני שאני עונה. ללא המחשבה אהיה אדם המכיר בגמגום ואינו מתבייש לדבר עליו, אהיה אדם שאולי יבחר להתחיל את דבריו בלהציג את עובדת היותו מגמגם: “שמי ערן, אני אדם מגמגם, אני מבקש לומר לך זאת בכדי שלא אדרש במהלך השיחה לנסות ולהסתיר זאת ממך… אני מספר לך זאת כי אני שלם עם מי שאני וכמי שמרגיש שאני יכול לבצע את התפקיד בעבודה על הצד הטוב ביותר…”

לאחר שעונים על ארבע השאלות, אנו פונים להפוך את המחשבה “אני צריך לענות מהר” בכמה אופנים ולספק מספר דוגמאות לנכונות ההיפוך:

היפוך ראשון – היפוך לשלילה: “אני לא צריך לענות מהר”.

אני לא צריך לענות מהר כי זה נוגד את הצורך המיידי שלי להשהות את התשובה לשם התארגנות והכלת התגובה הרגשית שלי.

אני לא צריך לענות מהר כי זה רק מחריף את הגמגום.

אני לא צריך לענות מהר כי ברגע שאני עונה מהר אני עסוק בעיקר באיך אני מדבר ולא במה שיש לי להגיד וזה מפחית את הסיכויים שלי להתקבל לעבודה.

 

היפוך שני – “אני צריך לענות לאט”

אני צריך לענות לאט כי זה הצורך הבסיסי שלי כאדם מגמגם.

אני צריך לענות לאט כי אני זקוק לזמן התארגנות, כי רק כך אוכל להירגע ולענות לגופו של עניין.

 

היפוך שלישי – היפוך לחשיבה שלי: “החשיבה שלי צריכה לענות מהר”

כן, זו רק החשיבה שלי שמבקשת לענות מהר, החשיבה שלי העוסקת בהישרדות, זו רק החשיבה שלי שאינה מקבלת את המציאות – את עובדת היותי נכון להיום אדם מגמגם! את עובדת היותי אדם שהצורך המיידי שלו הנו להשהות את התשובה ולהתארגן על עצמי בטרם אני מדבר.

 

בתום החקירה, אנו נוהגים לשאול מה למדתי מהחקירה? וכיצד אני יכול ליישם את התובנות שרכשתי במהלכה בפעם הבאה שאדרש לענות לאחר?

אז מה למדתי בחקירה? למדתי שהמחשבה “אני חייב לענות מהר” מנהלת אותי בסיטואציה של ראיון העבודה. למדתי שכאשר אני מאמין למחשבה אני עסוק בהישרדות – באיך לדבר ולא במה שיש לי לומר. למדתי שכאדם מגמגם יש לי צרכים אחרים: להשהות את התשובה, להתארגן על עצמי ורק אחר כך לענות. למדתי, שבפעם הבאה שאהיה בסיטואציה דומה ובכלל, אשהה לרגע את התשובה, אכיל את התגובה הרגשית שמציפה אותי, אנסה להירגע ולהתחבר לטכניקות יעילות לעיצוב שטף הדיבור אותן אני מכיר ורק אז לענות.

 

להפוך את הרגע הקשה לרגע מכונן

כפי שראינו, תפיסת המציאות שלנו ברגע בו אנו נדרשים לענות לאחר מעוררת בנו תגובת הישרדות המתאפיינת בהצפה רגשית עזה, באיבוד הביטחון העצמי, בהחמרה בגמגום וברוב הפעמים בהחלטה להימנע מהרגע הזה (תגובת בריחה).

שיטת “העבודה” של ביירון קייטי מזמינה אותנו להתקרב אל הרגע הזה, תחילה באמצעות חקירת מחשבות שיטתית שתאפשר לנו למצוא בתוכנו גישה חדשה וכלים להתמודדות ואחר כך באמצעות בחירה! בחירה אמיצה להתבונן לחרדה בעיניים, ליזום רגעים כאלה בחיינו וליישם בהם הלכה למעשה את התובנות והכלים שרכשנו במהלך החקירה. בדרך זו נלמד כיצד לשלוט ברגעים אלו ולא להיות נשלטים על ידם, בדרך זו נלמד להפוך רגעים אלו לרגעים מכוננים, לשער לגדילה וצמיחה אישית.

 

ערן גולדשטיין הינו מנחה הסדנא “לדבר מהלב” – דרכים להתמודדות עם המצוקה הנפשית הנלווית לגמגום באמצעות שיטת “העבודה” של ביירון קייטי הנערכת בחסות ובסבסוד אמב”י.

 

 

 

נטילת סיכונים היא האופציה הבטוחה ביותר

תרגם מאנגלית: ברק ליברמן

אם יש דבר שאתה ממש רוצה לעשות, אך נראה לך שלא תוכל לעשותו בגלל הגמגום, ג’ורג’ קמפבל יראה לך כיצד להוציא זאת לפועל.

חשוב על משהו שאתה מאד רוצה לעשות.  כל דבר. אתה יודע שלדבר הזה יש פוטנציאל תועלת גדול עבורך, אך אתה לא בטוח אם תוכל להתמודד עם הסיכונים ההתחלתיים הכרוכים בהשגת אותה תועלת.

אתה רק צריך את הדחיפה האחרונה כדי להתחיל לפעול!  בכל פעם שאני עומד בפני מצב כזה, אני משתמש בטבלת סיכונים מול תועלות שלי.

מדובר בכלי מיוחד המאפשר להתגבר על הפחד הראשוני מגמגום בסיטואציה חדשה. כלי יעיל ביותר לדעתי. השתמשתי בו מספר פעמים במהלך חיי, וכן עם עוד אנשים מגמגמים.

מצאתי ששני הסיכונים השכיחים ביותר הם:

  1. לגמגם מול אדם אחר.
  2. תחושת מבוכה ואי-נוחות בהתחלת השיחה.

לדוגמא, אתה עלול לוותר על ראיון עבודה מסוים כי אתה לא רוצה לגמגם לפני צוות המראיינים.ייתכן שתחוש אי-נוחות בהתחלה, אך תדמיין מה יקרה אם בכל זאת תלך על זה. תלך לראיון העבודה, אולי תגמגם במהלכו, אך תשיג את העבודה. הדבר שכל כך רצית – שלך.

מה יהיה הרווח בללכת לראיון העבודה ? מה היא התועלת עבור חייך החדשים ? איך תשתנה כאדם ?  אילו יתרונות חדשים יהיו חלק מחייך ?

לפני כשנה רציתי להתחיל ללמוד אומנויות לחימה. אבל נחשו מה ? פחדתי ללכת למועדון  כי חששתי לגמגם לפני המדריך (הפגיעות הגופניות היו הרבה יותר למטה ברשימת הפחדים שלי). אבל בכל זאת הלכתי על זה, והתועלת עבורי היא עצומה.

כך נראתה הטבלה הפרטית שלי:

סיכון תועלת
האפשרות לגמגם בפני אנשים חברים חדשים
תחושת אי – נוחות בהתחלה שינוי בחיים, גיבוש אישיות
תחושה חדשה של בטחון
מוכנות להתמודד עם אתגרים חדשים
תחושה שאני חזק יותר נפשית וגופנית
אפשרות ללמוד על תרבות המזרח,  על רוחניות
תחושה נפלאה של שלווה, שמחה וסיפוק

 

לביצוע שינויים חיוביים קטנים יש תכונה של תגובת שרשרת.  במקום לומר ” אני אמתין עד שאפסיק לגמגם, ואז אצטרף למועדון הקרטה” , אני פשוט הצטרפתי למועדון הקרטה. הדבר הזה עזר לי  לשפר את המשמעת העצמית שלי  ובכלל את האישיות שלי , ובכך לתת לי כלים טובים יותר להתמודד עם הגמגום.

במהלך הסדנא שלי בכנס , ביקשתי מאנשים שיגידו לי מה הם באמת רוצים לעשות , דברים כמו לפתוח עסק עצמאי, לעבור למשרת ניהול, להצטרף למועדון דיבור בפני קהל וכיוצא באלה.

להלן חלק מהתועלות שאנשים העלו:

 

סיכון תועלת
האפשרות לגמגם בפני אנשים חופש ביטוי
תחושת אי- נוחות בהתחלה שליטה על גורלך
חיזוק הביטחון העצמי
הערכה עצמית גבוהה
הביטחון להרחיב את אזורי הנוחות
תחושת הצלחה, סיפוק, הגשמה עצמית
הביטחון להתמודד מול אתגרים חדשים
שמחת חיים
עשיר יותר במונחים חומרניים ורוחניים

הסתכלו על התועלות הנפלאות המחכות לכם.  האם תוכלו לדמיין  את רגשות השמחה, הסיפוק והביטחון העצמי לכשתשיגו מטרה נכספת. שימו לב שתחושת האי-נוחות (הסיכון) הינה זמנית בלבד. בעוד התועלת היא ארוכת טווח , ויכולה לשפר את איכות חייך לנצח. הסתכלו על התועלות. וכעת הסתכלו על הסיכונים.

אני רוצה לשאול אתכם שאלה…

האם אתה מוכן לסכן את כל התועלות הנפלאות הללו בגלל מעט גמגום ומעט אי-נוחות זמנית ?
Georgemedia@aol.com

 

 

 

 

 

אז למה שלא נגמגם בכיף

כאשר אתה מגמגם ותקוע באמצע המילה, ואתה מתאמץ, ואתה נחנק, ורגשות האשם והבושה לוחצות ומוחצות, ואתה מנסה לצאת מזה מהר ובכל דרך אפשרית… אז דע לך:

לא מתים מגמגום.

זכותך לגמגם! כולם יודעים את זה וחוץ מזה, אין שום חוק נגד גמגום.

הגמגום שלך לא מזיק לאיש. לכן – אל תרגיש אשם.

הגמגום אינו מוריד מכבודך – גדולי העולם גמגמו או מגמגמים.

אנשים צריכים לכבד אותך עם הגמגום זו חובתם המוסרית!!

גם אתה צריך לכבד את עצמך, עם הגמגום.

לכן מותר לך להמשיך ולהיות תקוע באמצע המילה כמה זמן שצריך,
אפילו אם זה הרבה, הרבה זמן.

ואפשר גם ליהנות מזה.

אז למה שלא נגמגם בכיף!!!?