התחלתי לגמגם בגיל 12 כך שבניגוד לרוב האנשים שהתחילו לגמגם בגיל צעיר, אני זוכר היטב את השלבים הראשונים בהתפתחות הגמגום שלי ואני חושב שניתן ללמוד מכך רבות על השפעת התייחסות החברה לגמגום על התפתחותו.
הפעם הראשונה שמישהו העיר לי על הגמגום שלי הייתה במחנה קיץ בחופש הגדול. אחד הילדים שאל אותי תוך כדי שיחה בינינו: למה אתה מגמגם? עד לאותו רגע לא שמתי לב לכל גמגום בדיבורי וגם כשאמר לי זאת, לא הרגשתי בגמגום שהיה כנראה קל ביותר באותה תקופה. ולכן השבתי לו: "מה אתה מקשקש", והמשכתי בחיי. אבל הדברים שלו כן עשו לי משהו.
אחרי מספר שבועות החלה שנת הלימודים ומורה חדשה שלא הכירה אותי, ביקשה ממני לקרוא בפני הכיתה קטע מספר. היו לי מספר מעידות קלות תוך כדי הקריאה והמורה שלא ידעה הרבה עלי ועל גמגום, פרשה זאת כקושי בקריאה. היא תיקנה אותי בכל פעם שנתקעתי וכשסיימתי, אמרה לי:" ועכשיו תקרא שוב ללא טעויות". קראתי שוב ונתקעתי אפילו יותר. עכשיו כבר החלה הסביבה להגיב ובתחילה היו אלה הילדים שבאכזריות ילדותית צחקו עלי וחיקו את גמגומי. אני עצמי לא ידעתי איך להתמודד עם הצרה שנפלה עלי. לאחר מספר ימים קראו שיעורי בית בכיתה על פי סדר הישיבה. אני ישבתי בסוף הטור וככל שהתקרב תורי הרגשתי איך הפחד משתלט עלי, לבי פועם בחוזקה וגרוני נחנק. כשהגיע תורי ורציתי לדבר לא הצלחתי להגיד מילה פרט לכמה הברות חנוקות. לאחר מספר ניסיונות המורה עברה לתלמיד הבא ואני נותרתי עד היום עם אותו הפחד. פחד שלא קשור לגמגום עצמו אלא לאנשים הסובבים אותי.
מאז אני מגמגם כבר 24 שנים. יום יום אני צריך להתמודד עם הפחד הזה בכל פעם שאני פותח את הפה. זה לא מנע ממני ללמוד, לשרת בצבא ולעבוד אבל תמיד הייתי מודע לאנרגיה שהפחד הזה גוזל ממני. מה שהציק לי הייתה גם העובדה שלא היה לי עם מי לדבר על הנושא, כי עבור משפחתי וחברי הקרובים שאינם מגמגמים, הנושא הזה היה זר לחלוטין.
לפני שנתיים נודע לי על הקמת קבוצת תמיכה למגמגמים. הגעתי למפגש הראשון ברגשות מעורבים. אומנם סקרנה אותי האפשרות לשוחח עם אנשים מגמגמים כמוני אבל קינן בי החשש שאני מתייג את עצמי כחריג בכך שאני נפגש עם קבוצה של מגמגמים שאולי לא יהיה לי משהו משותף אייתם פרט לגמגום. אבל החשש נגוז כבר בפגישה הראשונה. הרגשתי כמו בבית. האנשים שפגשתי היו ממש כמוני: עובדים ולומדים, מנהלים חיי חברה ומשפחה וכמוני מתמודדים עם הגמגום כל יום. הדבר האחרון שניתן היה להגיד עליהם הוא שהם חריגים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שגם מקשיבים לי בסבלנות וגם מבינים על מה
אני מדבר. מאז המפגשים הדו שבועיים הפכו לחלק מחיי ואני הפכתי לחלק חשוב מהקבוצה. לקחתי על עצמי לדאוג לכיבוד קל במפגשים, לקחתי חלק בקבלת החלטות על מבנה הקבוצה ופעולותיה והנחיתי את מפגשי הקבוצה מידי פעם, חוויה שלא התנסיתי בה עד כה ומאד הוסיפה לביטחוני.
עובדה מעניינת היא השפעתה של הפעילות בקבוצה על חיי מחוץ לה. העיסוק המתמשך שלי ביחד עם אנשים דומים לי בנושא של חיי כמגמגם גרם לשינוי מסוים בתפיסת עולמי. הבנתי שיש לי מה להגיד לסובבים אותי ויש לי זכות להקשבתם. המקום שהדבר בא לביטוי באופן המעשי ביותר הוא בעבודה. קודם נמנעתי ככל יכולתי מלענות לטלפון ולדבר עם לקוחות, ומאז התחלתי להשתתף בקבוצת התמיכה התחלתי לעשות זאת, וגיליתי שהשד אינו נורא כל כך. רוב האנשים מקשיבים לי ומבינים אותי, ואם נתקלתי בהערה פוגעת כמו: "מה זה, שכחת את שמך" ?,למדתי מהר מאד להעמיד את המעיר במקומו. הביטחון שרכשתי גם השפיע על הדיבור שלי, שהפך לשוטף יותר. המצב היום הוא שהפכתי לדובר הלא רשמי של המחלקה שלי ובכל פעם שצריך לדבר עם לקוחות, גם הלא נעימים שבהם, שולחים אותי, ולדבר הזה יש השפעה על ההערכה של חברי לעבודה אלי.
לסיכום אני יכול להמליץ לכל אדם מגמגם, לנסות ולהשתתף במפגשים של הקבוצה. גם אם אין לך בעיה של ביטחון עצמי ודיבורך שוטף רוב הזמן, בטח תפיק הרבה, אם תעזור לאנשים אחרים להגיע לכך.