לא מזמן חזרתי מטיול באיטליה עם המשפחה, שכלל בין היתר ביקור בשלל פארקים. הבנות שלי אוהבות רכבות הרים, הן אומרות שהירידות התלולות עושות להן "רוח בבטן", ואני – שונאת את העליות והירידות הללו כל כך, ולא מבינה מדוע מישהו ירצה לעשות את זה לעצמו ביוזמתו… כי יש לי מספיק מזה בחיים האמיתיים – תקופות שבהן הגמגום הוא כמו עלייה של רכבת הרים וקשה כל כך להוציא כל מילה.
לא הבנתי עדיין למה בתקופות מסוימות קל לי יותר לדבר ובתקופות אחרות קשה לי. ולא, זה לא קשור לתנודות רגשיות – הגמגום הפך אותי לכל כך חזקה וחסינה, כך שתקופה עמוסה בעבודה או קצת הרגשה של דאון ממש לא מערערים את עולמי. ולא – גם לא הבנתי איך לצאת מתקופה של החמרה בגמגום – רק החודש סיימתי תקופת שיא של 5 חודשים שלמים שבהם כ-ל מ-י-ל-ה נזקקה למאמץ רב מאוד כדי לצאת. אני רק יודעת שזאת רכבת הרים, ושאחרי עליות ישנן ירידות, בהן פתאום אני שמה לב שמילים דורשות פחות מאמץ.
עבורנו, האנשים שמגמגמים, זה נתון – יש תקופות שקל יותר לדבר ותקופות שקשה יותר לדבר. להורים, זה מרגיש כאילו הילד עלה על רכבת הרים ונכנס לתוך ה"ספייס מאונטיין" ואין לכם מושג מתי הוא יוצא משם. בסיטואציה הזאת, אם תצעקו לילד מבחוץ "תחזיק חזק", או תייעצו לו "תדחוף קדימה" זה פשוט ירגיש לילד שאין לכם מושג על מה אתם מדברים – אתם בכלל לא נמצאים באותו קרון ולא יודעים כמה קשה זה לטפס. אז יכול להיות שיש ילדים שכן יקשיבו ויצליחו לנשום או לדבר לאט, אבל לאחרים – כל עצה כזאת היא עוד פוטנציאל לכישלון, עוד תסכול, ועוד תזכורת לכך שאתם לא נמצאים ביחד באותו קרון.
כפי שציינתי – אין לי פתרונות. מה שכן אפשר לעשות זה לשדר לילד שאולי אתם לא באותו קרון אבל יש לו גב – "אני יודעת שאת עוברת תקופה שקשה לך לדבר, תדעי שאנחנו כאן תמיד כדי להקשיב, וכמה זמן שייקח לך – אנחנו נמתין". גם אם תקבלו טריקת דלת בפרצוף (כן כן, גם אני טרקתי דלתות והעפתי ספרים ומחברות) – חשוב שידעו שאתם שם בשבילם. עוד דבר שיכול להיות נכון בתקופה כזו זה לתת לו הפוגה מרכבת ההרים שהוא נמצא עליה – לעשות פעילויות אחרות של הבעה עצמית, לעשות דברים אחרים שמסתיימים בהצלחות – למשל, ספורט, אפייה, שירה, ריקוד, צילום, משחק מונופול, או כל פעילות אחרת שבה הוא יוכל לחוש הצלחה או סיפוק, ופחות להתרכז בקושי לדבר.
דברים שאסור לעשות – כמו שלא תצעקו לילד שתקוע לבד על רכבת הרים "וואו נראה לי שזה בחיים לא ייגמר, אני ממש סובלת כשאתה נמצא שם", אני מקווה שכבר ברור שמבטי הרחמים ומבטי האימה, ואמירות כגון "כואב לי כשהיא מתאמצת כל כך" לא נכללים בקטגוריה של עידוד מרחוק.
שורה תחתונה – כל תקופת החמרה של גמגום מסתיימת, כפי שכל תקופה של שטף, כמו כל ירידה וכל עלייה ברכבת הרים.