"אמא, למה את מדברת ככה? "
שאלה אותי אביגייל, בתי בת ה-5. וראיתי את המבט המציץ של אלמה (בתי בת ה6) – כאילו שגם היא רוצה לשמוע את התשובה לשאלה הזו. האמת, לקח להן הרבה זמן לשאול אותי את השאלה הזאת, הן כבר גדולות וזאת הפעם הראשונה שזה קורה. השאלה הזאת זורקת אותי אחורה, לכל אותם הפעמים שהייתי מתכווצת בתוכי, מתביישת, ולא באמת יודעת למה. אני לא יודעת למה אני מדברת ככה וגם לא כל כך ידעתי איך להסביר גמגום.
"אמא, למה את מדברת ככה? מה-מה-מה ?", חזרה אביגייל על השאלה.
"זה נקרא גמגום. הדיבור שלי לא שוטף. פעם אחת אני אומרת משפט שוטף, ופעם אחת אני חוזרת על צלילים והברות. אני לא יודעת מתי זה ייקרה ומתי אני אגמגם יותר ומתי אגמגם פחות."
"אז את יכולה ללכת לרופא. שייתן לך תרופה וזה יעזור לך."
"מי שעוזר לטפל בגמגום היא קלינאית או קלינאי תקשורת. ולא תמיד הכלים שיש להם להציע עוזרים וגם אין כלי אחד שעוזר לכולם."
"אוקיי….", אמרה אביגייל והלכה לשחק. ואני נשארתי עם המחשבות על זה. דווקא השיחה הזאת הובילה אותי להחלטה להתחיל ליצור מפגשים מיוחדים לאנשים עם גמגום ולעלות את המודעות על התופעה שנקראת גמגום.
אז מה זה גמגום ?
גמגום הוא הפרעת דיבור הפוגעת בשטף הדיבור בדרכים שונות. למשל: חזרתיות בלתי רצונית, הארכת צלילים, הברות או מילים והיתקעויות בדיבור. מקורן של אלו נובע מחוסר שליטה רגעי ספונטני במערכת הדיבור תוך כדי הדיבור. כלומר החוויה של המגמגם היא חוויה של חוסר שליטה בדיבור.
הגורם לתופעת הגמגום אינו ידוע, ההשערה היא שלגמגום ייתכנו כמה יסודות ביניהם תורשה ונוירופיזיולוגיה. לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.
הכי עצוב הוא שמגמגמים רבים נוטים לנסות להסתיר את הגמגום. חלקם על ידי דיבור מהיר מאוד תוך בליעת הברות. טכניקה נוספת היא החלפת מילים. כאשר מגמגם "מרגיש" שהוא עומד להיתקע במילה או הברה, הוא מחליף אותה במילה אחרת או מוסיף מילת קישור שלא נדרשת. טכניקה נוספת היא השהיית הדיבור עד שהחסימה תעלם.
למה יש נטייה להסתיר את הגמגום?
כי הגמגום סובל מיחסי ציבור לא משהו. ישר יש נטייה לחשוב שהבן אדם המגמגם סובל מחוסר בטחון חמור, יש נטייה להיות מובכים מהמצב בו אדם מגמגם מולך, יש נטייה לחשוב שאותו האדם בעל הפרעה כלשהי: מנטלית או וחברתית. בקיצור…. חוויה לא כייפית לא למגמגם ולא למי שעומד מולו.
המטרה ששמתי לנגד עיניי היא להוציא את הסובלים מגמגום מקופסת השתיקה.
גם אני שתקתי שנים על גבי שנים (עכשיו יש האומרים שצריך להשתיק אותי מדי פעם 
) וזה ממש ממש לא כייף לשתוק. לשתוק ולדעת שאת חכמה, מעניינת, תורמת ועדיין לשתוק.
ואם אתם מכירים אנשים עם קשי דיבור, אתם מוזמנים לשלוח להם את הפוסט הזה או לשתף
בתמונה: אני, בעיתון לאישה. השבוע. אני לא יודעת אם להתרגש או להיות מובכת. אולי שניהם