מסע אישי: דניאל ישורון

מסע אישי: דניאל ישורון

שלום לכולם!
קוראים לי דניאל ישורון . אני בת 25 גרה בחיפה ובימים אלו ממש מתחילה את השנה האחרונה שלי בתואר כמורה לחינוך מיוחד עם התמחות בלקויות שמיעה.
הרומן שלי עם הגמגום התחיל לקראת סוף גיל ההתבגרות. בתור ילדה אני לא זוכרת את עצמי מגמגמת והאמת? כל המשפחה שלי גם זוכרים אותי בתור ילדה ״רגילה״.
 
אבא שלי, מגמגם מלידה. כל החיים שמעתי והרגשתי את הקושי שלו בדיבור ויחד עם זאת האופי שלו לא נתן לו לוותר ולו לרגע.
כל החיים ראיתי אותו נלחם, מדבר בטלפונים, מנהל עובדים – יחד עם הגמגום יד ביד. והייתי המומה, כמה כוח רצון יש לבנאדם??? איך הוא מסוגל להתקשר יום יום לאנשים ולי קשה אפילו להזמין פיצה בטלפון??? האמת? מאז הערצתי אותו.
 
כילדה עם לקויות למידה ובעיות קשב וריכוז היה לי מאוד קשה ותמיד בחרתי להילחם ולהראות לעולם שאני מסוגלת גם אם מדובר בלקבל 80 שבשבילי זה היה כמו לקבל 99 ואז לבכות על זה (מכירים את הילדים האלו?😅) יכול מאוד להיות שאי שם למעלה אלוהים הסתכל ונתן לי גם את הגמגום כדרך להתמודד איתו בחיים שלי, כי אם אני נלחמת בשיניים ומצליחה אז למה שלא אצליח להתמודד גם עם הגמגום?
 
מאז ועד היום אני נלחמת. כשהתגייסתי לצבא שיבצו אותי בתור ספקית דלק. אולי זה ישמע תפקיד מצחיק ולא משמעותי אבל זה היה שיעור גדול מאוד בחיים בשבילי. כל יום הייתי צריכה לדבר עם קצינים להודיע שאני תכף מגיעה וכל יום נלחמתי, היו פעמים שרציתי לוותר ולכתוב להם במקום להתקשר. אבל בסופו של דבר אף אחד לא התייחס לגמגום שלי ואנשים קיבלו אותי ואת החיוך שלי בראש ובראשונה!
 
אחרי שסיימתי את הצבא הלכתי לעבוד בגן ילדים כסייעת. שם הבנתי כמה שהחיבור שלי עם ילדים הוא אמיתי וקסום וידעתי שאיתם אני אעבוד בהמשך חיי. במהלך השנה הזאת הילדים חיבקו ועטפו אותי בהמון בהמון אהבה. אני זוכרת שלקראת סוף השנה סיפרתי לגננת ולהורים שאני רוצה להתקבל ללימודי חינוך וכולם היו בטוחים ללא כל ספק שאני אתקבל ואצליח.
 
היום אני סטודנטית לחינוך מיוחד, כן כן …
אולי זה ישמע לכם מוזר. מורה? ועוד מורה מגמגמת? איך בדיוק זה עובד השילוב של השניים? מורה צריכה לדבר בפני ילדים, בוועדות, עם הורים בטלפון. איך זה באמת עובד כשאת מגמגמת? לא קשה לך?
כל השאלות האלה עלו לי לראש כשנרשמתי ללימודים. האמת? בפעם הראשונה שהגעתי עם אמא שלי להירשם לא רציתי בכלל לצאת מהאוטו, עדיין לא האמנתי בעצמי וביכולות שלי מספיק ולא רציתי וזה למרות שאני אוהבת ילדים ותמיד רציתי להתעסק איתם בעתיד שלי. פחדתי! אבל אמא שלי ואבא שלי תמיד האמינו בי. מגיל קטן תמיד ראו את הקסם וידעו ששום דבר לא יעמוד בפניי ואם אני ארצה אין זו אגדה.
 
לקראת סוף המכינה ואחרי שהוכחתי ש80 קטן עליי! זוכרים את הילדים המעצבים שמקבלים 99 ובוכים? אז נהפכתי לילדה כזאת😂
פתאום פרחתי והבנתי שאני צריכה להתחיל להאמין בעצמי כי אני יכולה הכל! אז בסוף המכינה הייתי צריכה להחליט על מסלול לימודים והשיחה שהייתה לי עם הדיקנית שהיום היא ראשת החוג שינתה לי את החיים.
בשיחה הזאת הראתי שאני יודעת לדבר גם בלי לגמגם (ממש בשיטה שהקלינאית מלמדת), אבל הגמגום הוכיח לי שהוא המתנה המיוחדת שלי להראות לעולם כמה שאני שונה ומיוחדת! כי להיות רגילה זה תכלס? משעמם.
 
מאז ועד היום כשאני מסיימת עוד שנה ועוד שנה בתואר אני לא מאמינה! האמון שלי נבנה כל שנה מחדש ומוכיח לי שאני מסוגלת הכל גם להיות מורה בחינוך המיוחד. הילדים המדהימים והמיוחדים האלה יודעים לעטוף ולחבק בעת הצורך והקטנטנים האלה יודעים יותר טוב מכולם להרגיש מה קורה בכל רגע ורגע נתון.
 
היום כשאני שנה לפני הסוף אני מרגישה שאלוהים כנראה נגע בי באותה שיחה. כנראה שהגמגום שלי לא הגיע סתם אלא הוא נכנס לחיי כדי להוכיח לי כמה כוח רצון יש לי וכמה שאני מיוחדת. היום אני יכולה להגיד בלב שלם שדווקא האנשים עם הקושי הפרטי שלהם, בין אם הוא חיצוני ובין אם הוא פנימי – הם האנשים הכי מיוחדים שיש. קיבלתי את הזכות לגרום לשאר האנשים ללמוד מהי סבלנות וסובלנות, לדעת לקבל את האחר ולראות בו רק את הטוב ובעיקר ללמוד מהי אהבת חינם.
 
אני ממש מקווה שתתחילו להאמין בעצמכם ותמיד תמיד תשכילו לראות את הטוב מתוך הקושי ולהבין שהקושי הוא לא מכשול ולא מגבלה כי השמיים הם ממש לא הגבול – בשבילנו הם רק ההתחלה
 
מצרפת פזמון משיר ילדים של יובל שם טוב המכונה – יובל המבולבל שאני כל כך אוהבת. המילים משמעותיות ומסמלות עבורי את הדרך שלי
״ואני מאמין בעצמי
כי אני זה אני והאמת בתוכי,
ואם רק אסתכל בליבי
אמצא את הדרך שלי.״