מסע אישי: איתן ג'וזף

מסע אישי: איתן ג'וזף

שלום רב!!
שמי איתן ג'וזף, בן 21, מדימונה, וכיום משרת בצהל.
אני מגמגם מגיל 8. הגמגום תמיד היה סמל ומופת מוביל עבורי בחיים, אך היה לי קשה לקבל אותו.
עברתי עשר שנים של התבודדות דיכאונות השפלות אלימות מכל מיני גורמים וכו'… עשר שנים שבנו אותי, וחישלו, והפכו אותי למי שאני היום.
אני לא אשכח את התגובה הראשונה של הסובבים אותי שגילו שאני מגמגם, היו כאלה בשוק, בפה פעור. חשבו שיש לי אוטיזם, היו בטוחים שאני חולה או שעברתי תאונה או שכחתי לדבר.
באותה תקופה לא הייתה כל כך מודעות לגמגום בסביבה בה גדלתי.
השמיים נפלו עלי חשבתי. הכל אבוד. אף אחד לא יבין אותי לעולם.

לאחר עשר שנים של רחמים עצמיים החלטתי לקחת את עצמי בידיים, לצאת לשנה משמעותית, שנה של מכינה קדם צבאית, מכינת אחד משלנו.
שנה שמכינה אותך לא רק לצבא, אלא גם לחיים.
לא סתם נאמר על מכינה הזאת: "אתה לא מפסיד שנה, אתה מרוויח חיים"
היה לי קשה מבחינה תקשורתית, היה לי קשה מבחינה חברתית, קשה לבטא את עצמי, ולהביא את מי שאני, את איתן ג'וזף האמיתי. אך החלטתי לא לוותר לעצמי עד שאשיג את המטרה שלי.
והמטרה שלי הייתה לנצח את חומות הייאוש, ולהגיע לשער הניצחון, ובסוף הגעתי אליו.

לאט לאט התחלתי לקבל עצמי עם הגמגום, ולהשלים עם הגמגום עד לקבלה ואהבה עצמית.
הצלחתי מבחינה חברתית, ומכאן השמיים הם הגבול.
התחלתי לעשות הרצאות על הגמגום.
ואז הסתכלתי איפה הייתי פעם, ואיפה אני נמצא היום.
מילד ביישן, סגור, מופנם, שלא תקשר עם אף אחד. שהיה מת בפנים, וחי מבחוץ.
הפכתי לגבר, גבר שנלחם על עצמו, על מה שחשוב לו בחיים, על הערכים שהוא מאמין, בהם על הדברים בהם הוא דוגל, מעביר הרצאות מבלי להתבייש ועוזר לאנשים לא לוותר על עצמם ועל מי שהם.
אני רואה בזה אומץ וגדולה עצומה.
ובכל זאת עברתי תקופת טיפולים בעודי בשירות צבאי חובה עם קלינאית תקשורת העובדת עם הצבא ושמה עדי.
עדי אישה מדהימה, מלאת חן וקסם, אי אפשר שלא להיות מוקסם ממנה עוד מהרגע הראשון.
בזכותה שטף הדיבור שלי השתפר פלאים, והגעתי בזכותה למקומות שלא האמנתי שאגיע לעולם.
ומאז כל יום בשבילי הוא הפתעה.
אי אפשר לדעת לאן נוכל להגיע עם קצת מאמץ והשתדלות.

יש בי משפט אחד שהולך איתי מאז השירות הצבאי
"אני לא צריך להיות קרבי כדי לדעת שאני לוחם"
אני לוחם כי אני נלחם יום יום לא לוותר על עצמי ולעצמי, בידיעה שכל יום, כל דקה, כל שניה, הם מאבק ארוך ומתמשך, בו אתה בוחר איך לקחת את הדברים, לטוב ולרע.
אתה בוחר אם ליפול או לעלות. אף אחד אחר לא יבחר בשבילך, ובטח ובטח שלא יעשה בשבילך את הצעדים שלך.
זה אתה מול הטבע. החיים הם כמו נדנדה.
פעם אתה למעלה, פעם אחרת אתה למעטה.
וכאן במשחק החיים אתה בוחר אם להיות למעלה או למטה.

שמעתי פעם משפטים נכונים ואמיתיים:
"החיים הם כמו אופניים, אם קל לך, סימן שאתה בירידה"
"כל דבר טוב שווה את המאמץ ואת התהליך"
"כדי ללקק קצת דבש צריך לחטוף מהעוקץ"

כל דבר טוב שווה את כל ההשלכות שבו, כי בסוף עם עבודה קשה באות גם התוצאות בהתאם לכמה הקרבת ונתת מעצמך.
וכיום כשאני מעביר הרצאות. כולם מתעניינים, שואלים שאלות כל הזמן, מקשיבים תמיד.
יש כאלה שמתרגשים, יש כאלה שמחכים בקוצר רוח.
מבין המקומות שהרצאתי בהם, היו אנשים שאמרו לי: חידשת לי, הרחבת לי אופקים, והיום בזכותך אני מעריך יותר אנשים מגמגמים, מבין הרבה יותר.

עולם הגמגום הוא עולם ענק ורחב. אין לכם מושג עד כמה זה עולם מעניין ומסקרן. והנוסחא המנצחת היא: לקבל את כולם, כי כולנו בני אדם. כולנו שווים.

השנה אני מציין 13 שנים לגמגום, ומאז יש מוטו אחד שמלווה אותי:
בזכות שני אירועים נולדתי מחדש:
הראשון הוא שגיליתי את הגמגום, והשני כשהשלמתי איתו