בלוגים אישיים

גם אני רוצה,רשומה מתוך הבלוג של דלית פז בתפוז בלוגים

כבר שנתיים שאני מקדישה כמה שעות ביום לחיפוש עבודה ועדיין לא הצלחתי למצוא את המשרה המיוחלת. החודשים הראשונים לחיפוש העבודה היו מיד לאחר שסיימתי את התואר הראשון בתקשורת, ואפשר להגיד שהייתי בררנית. רציתי כל-כך לעבוד במקצוע אותו למדתי עד שלא ראיתי את עצמי עובדת במשהו אחר. לאחר מכן, כבר התחלתי להתפשר ושלחתי קורות חיים לכל מיני משרות. אכן היו כמה ראיונות, הרבה טלפונים ופקסים, אך הכול היה לשווא.

ברשותכם, לפני שאני ממשיכה, אעצור רגע. יש לי וידוי קטן; אני מגמגמת.

הגמגום התחיל בערך בגיל חמש ומאז אפשר לומר שאנו מנהלים מעין יחסי אהבה-שנאה שכאלה. לעיתים אני דווקא מחבבת אותו; אני נהנית לשלוף אותו מידי פעם שאני זקוקה לעזרה או בימים שאני שוקעת ברחמים עצמיים וממררת על גורלי. אבל רוב הזמן הוא האויב הגדול ביותר שלי, בייחוד בכול מה שקשור לעבודה. בכל פעם שאני רואה באתרי האינטרנט משרה כשלהי ומקום העבודה מציין רק מספר טלפון ללא מספר פקס, אני נמלאת כעס. כן, מה לעשות, כשמתקשרים אליי ואני לא צריכה להציג את עצמי יותר קל לי, אני מודה.

אני חייבת לומר שהגמגום שלי קל יחסית, ויחד עם זאת בכל פעם שאני צריכה להתקשר לבנק, לחברת האשראי, לחברת הסלולר או הכבלים אני נתקפת חרדה איומה. בכל פעם שאני צריכה להציג את עצמי, להסביר מה אני רוצה או מבקשים ממני את מספר הזהות, הטלפון או האשראי שלי, אני מתחילה לשמוע בתוכי קולות מלחמה: המוח יודע מה בדיוק הוא רוצה להגיד, הוא יודע גם את כל המספרים שציינתי אבל הפה והאותיות שאמורות לעבור דרכו פשוט משתתקים להם באחת. כך בדיוק קורה גם כשאני צריכה להציג את עצמי בפני מעסיקים פוטנציאלים או כשאני מגיעה לראיונות עבודה.

לא אחת קיבלתי מנציגים כשלהם, שכרגע אני לא זוכרת את שמם, תגובות די מעליבות בנוסח: “מה, את לא זוכרת את מספר תעודת הזהות שלך?”, “שכחת איפה את גרה? או “איך זה שאת לא זוכרת את מספר הטלפון שלך?”. אל תטעו, אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי הנציגים של החברות השונות איתם אני בקשר. הם ודאי לא יודעים בתחילת השיחה את הסיבה שבגללה שטף הדיבור שלי נתקע, וכאן נוצרת בעיה נוספת. לפעמים, כשאני מתקשרת למקומות שונים לבירורים או סידורים, הדיבור שלי מעט נתקע אבל השיחה בכל זאת די קולחת וזורמת; אך במקרים אחרים לדיבור שלי יש חיים משל עצמו וברגעים הכי קריטיים הוא נתקע לגמרי. במצב כאלו, כשהנציג או הנציגה שמעבר לקו השני מגלים סבלנות אני עוצרת לרגע ואומרת “אני מגמגמת, אז אשמח אם תהיה לכם סבלנות”. אז, אני זוכה לשקט של כמה שניות ומיד לאחר מכן ישנה תגובה כמו: “לא נורא, אל תתרגשי, זה בסדר. יש לנו את כל הזמן שבעולם”

נסו לנחש מה אני מרגישה באותו הרגע. הקולות שבראשי חוזרים והפעם הם חסרי ביטחון, מלאי רחמים עצמאיים. מה גם שאני מצטערת על הרגע שבו העדתי על עצמי שאני מגמגמת כי גרמתי להם להתייחס אליי במשנה זהירות ולא לכך התכוונתי. א, אני חושבת שלגמגם זה בהחלט דבר נורא, לפחות מבחינתי. ב, מי בכלל אמר לכם שאני מתרגשת? ג, אני יודעת שלמרות הכול זה בסדר כי אני חיה אם זה ואם הייתי יכולה לשנות משהו הייתי משנה. ו- ד, ברור שיש לכם את כל הזמן שבעולם, אין לכם ברירה. תגובה שכזאת הופכת אותי ברגע לילדה קטנה; היא מותירה אותי חשופה ומעלה בי שוב תחושות של תסכול וכאב המלווים אותי לעיתים קרובות. עדיף שהיו שותקים וממשיכים לתת לי לדבר או אומרים לי: “אוקיי, דברי, אני מקשיב או לחילופין מקשיבה”.

הדבר נכון גם בנוגע לעבודה. אין תחושה נוראה יותר מכך שעל שולחן המחשב שלי מחכים פתקים עם מספרי טלפון של מקומות עבודה רלוונטיים ובכל פעם שאני רוצה לחייג אני פשוט נאלמת דום ומוותרת. גם בראיונות העבודה המעטים שהיו לי כששאלו אותי לשם הרחוב שבו אני גרה או העיר שבה אני מתגוררת, לקח לי בערך חצי דקה עד שהצלחתי לענות. כשהסתיים הראיון הייתי בטוחה שאת העבודה הזאת אין סיכוי שאני מקבלת- מה שבסופו של דבר התברר נכון. פעמים רבות אני אומרת לעצמי שאני מסוגלת לעבוד, שאני יודעת לעבוד והראיונות או הישיבה שלי בבית במשך שנה וחצי פשוט לא משקפים את האדם שאני. יש בי חריצות, מוטיבציה ועוד תכונות שלא אפרט כאן כי אני חושבת שאין האדם מעיד על עצמו או מפאר את שמו.

תחשבו על זה, מה בסך הכול אני רוצה או מאחלת לעצמי. אלו הדברים האלמנטאריים שבלעדיהם האדם לא ממש יכול להתקיים או שהוא מתקיים אך חש ממורמר, עצוב ולא מאושר. גם אני רוצה להתעורר בבוקר ולדעת שיש לי למה לצפות. גם אני רוצה לקום בבוקר, להתאפר, להתבשם ולדעת שאני הולכת לפגוש אנשים, גם אני רוצה לעבוד ולהרגיש שאני תורמת משהו לחברה בה אני חיה ועושה למען אנשים אחרים, גם אם זה בעקיפין. גם אני רוצה שחיי יהיו בעלי משמעות מלבד רביצה יום- יומית על הספה מול הטלוויזיה או שהייה ממושכת מול המחשב. אתם יודעים מה, אולי אלך להתנדב, אכתוב ואנסה למלא את היום בכמה שיותר דברים שייגרמו לי להרגיש טוב עם עצמי. בינתיים, אמשיך כמובן בחיפוש העבודה במלוא המרץ עד שאמצא את המעסיק שיהיה מוכן להרים את הכפפה ויבין שגמגום הוא לא מחלה. כן, כי גם אני רוצה.

 

 

קודם מהממת – אחר כך מגמגמת

“אומץ הוא הדבר אשר גורם לך לקום ולדבר;

            אומץ הוא גם הדבר אשר גורם לך לשבת ולהקשיב” (וינסטון צ’רצ’יל)

כשגדלתי לתוך מאבק יומיומי בצורך שלי לדבר אל מול הקושי, אחד הדברים שתמיד סיפקו לי הקלה כלשהי היא העובדה שהיו אנשים מפורסמים שהגיעו להישגים מרשימים, למרות שגמגמו כמוני. בהיגיון הפשוט של ילדה, שנאחזת בכל תקווה שיש לעולם להציע, אם מישהו יכול להיות ראש ממשלה, מלך או מוזיקאי מפורסם למרות שהוא מגמגם – גם אני יכולה. בחלוף השנים למדתי שביני ובין אותם מגמגמים מפורסמים אין ולו דבר אחד משותף. אני לא וינסטון צ’רצ’יל ולא אד שירן, וממש לא מרילין מונרו. והגמגום שלי ממש אינו קליל וחינני ובלתי ניתן להבחנה. הגעתי למסקנה שהדרך שבה התייחסתי לגמגום ודיברתי עליו (אם בכלל) – צריכה להשתנות.

ברירת המחדל שלי הייתה תמיד להתייחס לגמגום כאילו נצברו לי מירב נקודות החובה שנצברות לנהג המבצע עבירות תנועה. בגישה זו ברור לי שאיני יכולה להרשות לעצמי נקודות נוספות ואני נוהגת מאוד בזהירות. בחיים ניתן לנסח זאת כך – אם אני מגמגמת, אני חייבת להיות מהממת בכל שאר התחומים; אין מקום לכישלון, אין מקום לעימותים, וכדי להצליח, אני חייבת להיות טובה פי כמה מכל השאר, וזאת מכיוון שמיציתי את מקסימום נקודות החובה שיכולתי לצבור. כך גם נתפסו בעיני המגמגמים המפורסמים – הם היו כל כך נפלאים, לכן הם הצליחו “לכפר” על הגמגום, ובעצם הם היחצ”נים הטובים ביותר שלו.

אבל הנרטיב הזה חייב להשתנות. באחרונה זכיתי להכיר אנשים מגמגמים נוספים, אשר הציגו לי נרטיב אחר. הם, לדעתי, הפנים החדשים של הגמגום, היחצ”נים הטובים ביותר שילד מגמגם צריך לפגוש.

בעוד שהנרטיב הישן של הגמגום התבסס על “אני מגמגם אבל … “, הגישה החדשה צריכה להיות “אני מגמגם – אז מה?”. בעוד שדרך המחשבה הראשונה ממצבת את כל הצלחותינו והישגינו ככאלו שנועדו לפצות על הגמגום, גישת ה”אז מה?” מציבה בפני החברה ובפני עצמנו את הצורך לראות, קודם כל, את האדם שאנחנו ולשים את הגמגום בצד. כשהגמגום בצד, אתה קודם כל מהמם, ורק אחר כך מגמגם. וכך גם תראה אותך הסביבה.

הגיע הזמן להפסיק להסתיר. במקום להיאבק בגמגום ולהתייחס אליו כאל נקודות חובה שעליהן יש לכפר, יש לקבל אותו כחלק ממי שאנחנו, ולדרוש מהסובבים אותנו, מהמעסיקים, ומהחברה כולה – פשוט לחכות בסבלנות ולהקשיב לדברים שאנחנו אומרים. כדברי הציטטה לעיל, נגלה אומץ בעצמנו, נקום ונדבר, ואז נוכל לדרוש את אותו האומץ מהזולת – להקשיב.

ילדים אשר מגבשים לעצמם זהות, יכולים אמנם לשאת עיניהם אל המלך ג’ורג’ השישי, וינסטון צ’רצ’יל ומרילין מונרו, אבל ראוי גם שייחשפו לאנשים “אמיתיים”, כמוני וכמוכם, אשר עושים חיל למרות ובגלל הגמגום, ומנהלים חיים מאושרים ומוצלחים. אנחנו הפנים האמתיות והחדשות של הגמגום.

אני שירן.

ואני גם רעיה, וגם אמא לשתי בנות, וגם כלכלנית, וגם זמרת, וגם מגמגמת – אז מה?

סרטון של שירן שמציג את השקפת עולמה לגבי הגמגום

 

 

אושרת סער-אושרה סער, בחורה מגמגמת, מספרת על המאבק שלה עם הגמגום לקראת השתתפותה בתחרות מיס פרוגרס ישראל

אושרה סער, בחורה מגמגמת, מספרת על המאבק שלה עם הגמגום לקראת השתתפותה בתחרות מיס פרוגרס ישראל.

“הוא תמיד דואג להזכיר לי שהוא איתי, הגמגום הנאמן בו אני נלחמת כל הזמן”.

וכמו בכל הזדמנות שיש לי לעלות על במה, אני תופסת את עצמי בידיים כדי לקדם את המודעות לגמגום.

אני מקבלת בטחון ואומרת לעצמי:

“אושרה, אלו רק כמה ימים של חשיפה שיכנסו למודעות של מאות אנשים ואז יהיה לך קצת נחת, יזכרו אותך וידעו שיש דבר כזה גמגום, כבר לא תצטרכי להסתיר את זה מכל אחד”

“אז שיצחקו, שירימו גבה, כרגע יש לי בטחון והמטרה מספיק מקודשת”.

מותר לי לכוון גבוה

אבל תמיד מגיע הרגע שהאנרגיה הנפשית נגמרת, והנה אני מתמודדת עם כל זה שוב, כל פעם מחדש.

נאבקת בעצמי בכל מחשבה על איזו מילה להוציא, האם מה שאני רוצה לומר חשוב מספיק? האם לשאול את השאלה הזו? האם לפנות לאדם הזה? לגשת לראיון עבודה, להזמין תור בטלפון, להתקשר לטכנאי, לברר על לימודים…

כלואה בתוך עצמי בכל אות, בכל הברה,  כל יום, כל היום, כבר 14 שנה.

בולעת את הבושה מכל צחוק מתפרץ ואומרת לעצמי: הם לא אשמים. הם פשוט לא יודעים.

הם לא יודעים מה זה גמגום, הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. ואין מי שיסביר להם.

ואני תוהה מתי הפסיקו שיעורי החינוך בבית הספר להיות כל כך ערכיים? מי ממשיך ללמד קבלת השונה?

ממתי דוחפים דור שלם לבגרויות, לקבל השכלה ושוכחים את הלימוד העיקר בחיים – להיות בני אדם טובים.

ממתי המעמד וההצלחה שלנו תלויים בכמות האנשים שדרסנו בדרך?

איזה דבר טוב הענקנו לחברה בשנה האחרונה אם לא בחודש האחרון?

האם הקשיים שאנחנו עוברים זה מה שאנחנו מאחלים לדורות אחרינו?

כמה זמן עוד נמשיך לשפוט אחרים? ועוד לפני שאנחנו שופטים את עצמנו..

אנחנו זכאים לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו.

אנחנו זכאים לחיות כאן כמו כל אדם שיש לו זכות קיום בידיעה שאף אחד לא יפגע בו.

אנחנו זכאים לכוון גבוה, לשאוף, להתפתח, להתקדם.

זכאים להיות חופשיים ממגבלות חברתיות”.

 

 

החבילה שלנו מאת: אמיר ראגפורקר

לעיתים אני מביט על החיים ומשהו בתוך תוכם גורם לי לחוש באופן מסויים. אלא שהחיים זורקים לך עצמות, כאילו היית סטנדאפיסט אשר מחפש את הבדיחה הבאה שלו. המקרה הבא, נפל עלי כרעם ביום בהיר והבהיר שיש משהו מעבר לרוע או אגו, מעבר לנקודת מבט אישית.

כך, בערב חמים, בעודני רץ אחרי הדקות במטרה להספיק את מסירת החבילות שלי, במסגרת העסק החדש שלי, הקשתי בעזרת אצבעותיי המזיעות על מסך הפלאפון, כל שחפצה נפשי, ליצור קשר עם הלקוח הבא. עוד לקוח מיני רבים באותו יום, לכאורה שעה ויום שאינם מיוחדים. בכדי להימנע מהגמגום שלי, כבר ייצרתי לעצמי מעיין משפט פתיחה קבוע ממנו לא סרתי. כאילו הייתי אפליקציה שאומרת את אותן מילים בדיוק ללא הפסקה. הטלפון צלצל, עוד צלצול ועוד אחד קט, עד אשר נקטע עם הלקוח בצידו המקביל. “הלו”.

פציתי את פי מבלי להקשיב לאדם בצידו השני ונכנסתי היישר לרוטינה, “היי שלום, מדבר השליח, יש לי חבילה עבורך, אפשר להגיע?”. ואז שמעתי אותו, לרגע אחד. לפתע הקשבתי. האינסטיקנט הראשוני, שצרח במחשבותיי היה לעזור, להשלים לו את המילים. כל כך חשקה נפשי, רק לעזור לו. הרגשות הציפו אותי, בלבול. הוא רוצה שאעזור לו? זו חוצפה? האם אני מרחם עליו? אסור לי להרגיש ככה, האם כולם מרגישים כלפיי את אותן התחושות, כשאני פוצח את פי ונתקע?

החלטתי לא להחליט ושתקתי, קיוותי שהרגע יתמוסס מהר ככל האפשר. הרי פגשתי המון מגמגמים כמונו באמב”י, ולפתע, בחיים האמיתיים, כאילו זינקתי אל תוך בריכה שנמצאת על הירח. מראה עמדה מולי. הנה אדם שמדבר בטלפון ואין לו שמץ של מושג, שבצידו השני יושב לו מישהו עם “בעיה”(?) דומה, אח תאום. המשכתי לשתוק, כשם שהמורות שלי אמרו לי לא פעם, “בלעת את הלשון?”, וניחמתי עצמי בכך שאני בעצם אדם סבלני ומסוג אלה שממתינים עד להשלמת המילה וזאת למרות שמיהרתי. בינתיים, הוא הסביר לי איפה הוא מתגורר, ושכן, אפשר להגיע. אבל המילים והתחושות נשארו עימי, כאילו היו תינוק מנדנד בלילה (או בטיסה).

בדרך אליו, בעודני מהרהר, הבנתי משהו אחד, שהעניק לי את הנחמה שלה הייתי זקוק. התחושה היחידה בסופו של דבר היא שהאדם ינק ממני רגש של טוב לב. הבנתי שכך צריך להביט על פני הדברים, מדובר על הדבר החשוב ביותר. אם מישהו משלים את המילה הבצורה בתוך החומה שבפה, הוא לרוב עושה זאת מתוך טוב לב. אין ספור פעמים, ראיתי אנשים שפתאום, נוצרת סביבם הילה מיוחדת כאשר האזינו לי מגמגם, משהו זר להם נפתח. יש היגידו שהם מרחמים עלינו, וגם אם כן, יש פה משהו יפהפייה, אדם שפותח את ליבו ובאינסטינקט הראשוני, כל משאלת ליבו היא פשוט מאוד לעזור. בשורה התחתונה, אל לנו להיעלב כאשר מנסים לעזור לנו, כי גם אנו רוצים לעזור לאחרים.

 

 

נקמת הילד המגמגם

מאת אור כהן

אור כהן

על דעות קדומות והכללות

 

בכיתה ח’ המורה לספרות הקריאה לנו שיר בשם “נקמת הילד המגמגם” מאת רוני סומק. כחלק ממערך השיעור היא דרשה מילדי הכיתה לזרוק אסוציאציות למילה “מגמגם”, כמובן שהמילים “ביישן”, “מופנם”, “שקט”, “מסכן”, “מוגבל”, ישר נזרקו לחלל האוויר. המורה הנהנה כאות הסכמה.

קפאתי. כמגמגם, ועוד כמגמגם שנזרק מכל מסגרת טיפולית בטענה שהוא לא ברמה קריטית לטיפול, מעולם לא חשתי צורך לקחת על עצמי את מלאכת ייצוג אוכלוסיית המגמגמים באשר הם, אך באותו הרגע כנראה שזה היה חזק ממני.
התפרצתי ו”בצניעות” האופיינית לי, שאלתי אותה האם היא יכולה לתאר אותי, כילד מגמגם, באמצעות אותן המילים שצוינו, היא מיד התגוננה ואמרה שלא ו”שלכל כלל יש יוצא מן הכלל”. איזה כיף, כנראה שאני יוצא מן הכלל וכל שאר המגמגמים הם אנשים מופנמים שהסיכוי שלהם להוכיח אחרת ממה שתופסים אותם פוחת אל מול אותה מורה לספרות.
כעסתי.

למען ההגינות, מעטות הפעמים שאנשים הציבו לי את הגמגום כמכשול בחיים ושפטו אותי על כך, אבל מטבע הדברים תמיד חייתי בצלו.
הרגשתי שהמאמץ שלי להוכיח את עצמי בפני החברה לעד יהיה גדול יותר משל רוב האנשים.
האנרגיה שמגמגם מפיק על מנת לדבר היא עצומה וההרגשה היא שכל איברי הגוף נרתמים להוצאת מילים בשצף קצף מיוחל. תדמיינו את התחושה שאתם עומדים בפני קהל בפעם הראשונה ומתחילים לדבר, כנראה שבהתחלה לא תצליחו להוציא מילה, ואם הצלחתם, אז סביר להניח שבזו שאחריה כבר תתקשו. עכשיו תתארו את אותה התחושה, רק כל הזמן. כשאתם מתקשרים להזמין פיצה, בראיון עבודה או סתם כשאתם מדברים עם חבר ברחוב. זוהי התמודדות יומיומית בפעולה בסיסית שנתפסת כמובנית מאליה – דיבור.

נורא קל לקטלג, לתייג ולכפות על אדם תבנית מוכתבת מראש.

אני אור, ואני מבקש מכם לחשוב שנייה לפני שאתם פועלים, כי בסופו של דבר עומדים מולכם אנשים שבסך הכל מנסים להוכיח לכם אחרת.