רשימה: בטיפול בגמגום, זה (כמעט) אף פעם לא בגלל הנשימה! / סקוט יארוס

במשך עשורים, מאות – ואפילו יותר – מטפלים ואחרים המליצו על מגוון של תרגילי נשימה לאנשים שמגמגמים. אני נתקל בכך כל הזמן באינטרנט.  מבלי להרחיב יותר מידי כבר בתחילת המאמר הזה, רק אומר זאת: באופן מוחלט, לא קיימת עדות מחקרית לכך ששינוי הרגלי הנשימה עוזר לאנשים שמגמגמים לטווח הארוך. 
אני יודע, מטורף, נכון?

בואו ניגש לזה
אך קודם לכן, נכון, כיוון שמדובר בגמגום תמיד עלינו לקחת בחשבון מצבים מיוחדים (זאת הסיבה שכללתי בכותרת "(כמעט)"), אך באופן כללי, הרוב המוחלט (99%) של המטופלים שעבדתי איתם במהלך 30 השנים האחרונות נשמו בסדר גמור ולא היו צריכים לעבוד כדי לשפר את הנשימה שלהם.
ובכן, בואו נאמר שהם התחילו לנשום בסדר גמור, עד אשר בן משפחה עם כוונות טובות (או מטפל) אמר להם לקחת נשימה לפני שהם מדברים. חלק מהאנשים אומרים "קח נשימה עמוקה" או "תנשום נשימה סרעפתית", אבל כפי שקלינאי תקשורת יודעים, אנשים לא מדברים ככה… אנחנו לא לוקחים נשימה עמוקה מהבטן לפני שאנו מדברים. אנחנו לוקחים נשימות מדודות, ככל שצריך, במהלך זרימת התקשורת. בדרך כלל, דפוסי נשימה טבעיים מספיקים בהחלט לדיבור שוטף. 
הדגש הזה על שינוי האופן שבו אנשים נושמים אינו עוזר להם לדבר יותר בשטף. לרוב, מה שזה עושה – זה להותיר את האנשים מבולבלים, וכאשר כל תשומת הלב שלהם מופנית לנשימה הדבר יכול דווקא להקשות על תהליך הדיבור. הדבר יכול להפריע לדיבור שלהם יותר מאשר הגמגום. 

אז מה אנו אמורים לעשות?
ראשית, בואו נכיר בכך שנשימה עמוקה כן יכולה להיות יעילה לשם הרפיה, ועבור חלק מהאנשים, תגובה של הרפיה יכולה לעזור להם להתמודדות עם מצבים קשים. שימו לב שלא אמרתי שזה בהכרח יגרום להם לדבר יותר בשטף במצבים הללו, אבל זה יכול להקל עליהם להתמודד איתם, ובטחון רב יותר יכול באופן עקיף להשפיע על השטף. אז אם נשימה עוזרת למטופל להרגיש טוב יותר לפני שהוא חווה מצב כלשהו, אז כן, בוודאי, הוא יכול לקחת נשימה. אבל, הם בהחלט לא צריכים לעשות זאת בתקווה שזה ישפר את שטף הדיבור שלהם. 
שנית, בואו נכיר בכך שלעיתים מגיעים אלינו מטופלים שהנשימה שלהם כבר מבולגנת — כוונתי היא שאמרו להם לעשות דברים עם הנשימה שקרוב לוודאי הם לא צריכים לעשות. המשימה שלנו עם המטופלים הללו היא לעזור להם לחזור לנשימה נורמלית – להסיט את תשומת הלב שלהם מהנסיון לעשות משהו מיוחד עם הנשימה בנסיון עקר לדבר בשטף. זה אומר שאנחנו צריכים לתקן את הנזק שנגרם להם (שוב, ע"י אנשים עם כוונות טובות), כך שהם יוכלו לעשות יותר מהדברים שאנשים שלא מגמגמים עושים כאשר הם מדברים (לדוגמה, לנשום באופן נורמלי).
שלישית, ובאותו הקשר:  אפילו ללא העצות הלא-מועילות מבני משפחה (ומטפלים), לעיתים הנשימה של אנשים שמדברים היא אכן מבולגנת כיוון שהם מנסים שלא לגמגם. (המטופל הכי מורכב שהיה לי אי פעם היה נער צעיר שלמד להימנע מגמגום ע"י "לקחת נשימה עמוקה" שבמהלך הזמן שינתה צורה לשאיפה חדה…). עם זאת, שימו לב לכיוון ההשפעה –  זאת לא הנשימה שהופכת את הגמגום לקשה יותר; אלא הגמגום שגורם להם לנשום באופן קשה יותר. 
רביעית, אם אנחנו רואים מישהו שבאמת יש לו קושי בתמיכה נשימתית (ואת זה צריך לוודא באופן נפרד משטף הדיבור – אנחנו לא יכולים להשתמש בגמגום כאינדיקציה לכך שהתמיכה הנשימתית לקויה, כיוון שגמגום הוא רגע שבו הדובר באופן לא רצוני איבד שליטה על מנגנון הדיבור) אז עלינו להפנות לבעל מקצוע מתאים על מנת להבטיח את בטיחותו. נתקלתי בכך במקרים שבהם לאדם שמגמגם יש גם שיתוק מוחין, למשל. 
לבסוף (לבינתיים), ברצוני להציע שבמקום לשנות את הנשימה מנשימת-חזה לנשימה בטנית או סרעפתית או מה שזה לא יהיה, עלינו להתמקד בסיבה לכך שאנשים שמגמגמים חווים מתח פיזיולוגי, או הסיבה לכך שהם מבלגנים את הנשימה שלהם, או הסיבה לכך שהם חווים פחד…
באופן טיפוסי, הסיבה לכך היא אי הנוחות שלהם עם הגמגום עצמו.
אם נוכל להם ללמוד להבין, לסבול ולבסוף לקבל את רגע הגמגום הזה, הם לא יחוו את הלחץ המוגבר, את הרצון להימנע ואת הפחד הגובר. אלו הדברים שיעזרו להם הרבה יותר מאשר כל תרגול של שיטת נשימה שונה. 

מה זה אומר עבורכם, עכשיו, ברמה הפרקטית? 
לרוב, זה אומר שאתם אינכם צריכים לבזבז זמן עם הסטודנטים שלכם על מנת ללמד אותם נשימה סרעפתית או בטנית או מה שזה לא יהיה… אנשים יכולים לנשום מהחזה ועדיין לדבר בסדר גמור! למעשה, רוב האנשים עושים זאת כל הזמן! למה שאנשים שמגמגמים יצטרכו ללמוד לנשום באופן שונה מזה שבו אנשים אחרים נושמים, רק בנסיון להסוות או להסתיר את הגמגום (בייחוד כאשר האופן השונה של הנשימה לא באמת יעזור להפחית את הגמגום מלכתחילה)?!?!
לא, אתם יכולים להפוך את חייהם (וחייכם) לפשוטים יותר ע"י כך שתניחו מאחור את טכניקות הנשימה לשטף, ותתמקדו במקום זאת במה שבאמת חשוב: לעזור לאנשים שמגמגמים לתקשר בקלות וביעילות רבה יותר, ללא קשר לאופן שבו הם נושמים. 
זה משהו שנינה ואני חווים כל הזמן כמומחים בגמגום. כל כך הרבה מטופלים מגיעים אלינו ומספרים שנאמר להם לנשום בדרך זו או בדרך אחרת, ע"י קלינאי אחר או בן משפחה, ואנחנו משקיעים המון זמן בנסיון לשבור את ההרגל הלא מועיל הזה של לקחת נשימה לפני הדיבור. 
עכשיו, אני יודע שחלק מזה יהיה שנוי במחלוקת ושונה ממה שאמרו להם… אז, בבקשה שתפו איתנו את מחשבותיכם. כתבו לנו ל- [email protected] מה אתם חושבים, או הוסיפו תגובות בפרסומים שלנו בנושא זה במדיה החברתית. אנחנו מעריכים את השיח!
(וואו! אני צריך לקחת נשימה עמוקה!)

לסיכום:
1. לא קיים מחקר התומך בכך ששינוי הנשימה עוזר לטווח זמן ארוך לאנשים שמגמגמים.
2. תפקידנו עבור חלק מהמטופלים הוא לבטל את המיקוד המופנה באופן שגוי לנשימה, וגורם לבעיה שלהם בתקשורת כרגע.
3. לעיתים, אי סדירות בנשימה יכולה להיות חלק מהנסיונות של האדם להימנע מגמגום; תפקידנו הוא לגשת לסיבות להימנעות, לא ליצור מיקוד בנשימה. 
4. אם קיים חשד לסיבה רפואית שבגינה קיימת תמיכה נשימתית נמוכה (שוב, לא בהקשר של הגמגום), תפקידנו הוא לבעל מקצוע רפואי מתאים.
5. לבסוף, אנו צריכים לגלות מדוע הדובר נמנע או משנה את דפוסי הנשימה שלו. זה ייתן לנו מידע איך לעזור!

הדבר הכי חשוב לקחת אתכם: הניחו מאחור את הטיפול בנשימה, והתמקדו ביצירת תקשורת קלה יותר. 

מקורות:

מתורגם מ stutteringtherapyresources.com
ומפורסם באישור

מקור באנגלית: כאן

תירגמה מאנגלית: שירן ישראל

מאת: