עודדו את הילדים לדבר: השפעת הבושה על ילדים שמגמגמים / נקודת מבט של הורה

מאמר זה מציע בדיקה לנושא המרתק של התועלת ו/או הנזק שעלולים להגרם לילדים מהטיפולים המסורתיים לעיצוב שטף וניהול הדיבור.

המאמר התפרסם כפרק בספר: Stammering Pride and Prejudice : Difference not Defect  ונכתב על-ידי דורין (דורי) לנץ' הולטה (Doreen [Dori] Lenz Holte) שהיא אם לילד שמגמגם.

דורי מספרת את סיפור מסעם האישי של בנה אלי ומשפחתה,  מתארת את ההתמודדויות שעברו סביב נושא הגמגום, מעלה שאלות ותהיות בנוגע להשפעה על ילדים של הטיפולים המקובלים כיום בתחום עיצוב שטף וניהול הדיבור, ובעיקר מציעה נקודות השקפה חדשות ומרתקות על הנושא.

כריכת הספר Stammering Pride and Prejudice

מתוך הפרק:
"…. 80 אחוזים מהילדים בגילי טרום בית הספר יבריאו עם או בלי טיפול, ועד היום אין דרך לנבא בדיוק אצל מי מהילדים הגמגום ימשיך (Mansson, 2000; Yairi & Ambrose, 2005). המרכיב העיקרי בטיפולי עיצוב שטף הדיבור הוא ללמד את הילד כיצד לשנות את אופן דיבורו כדי לא לגמגם (להתחיל בדיבור לאט, לדבר בשטף, לשאוף אוויר, להשתמש בקפיצות ועוד…). ידוע כי כל זה מבוצע בקלות בסביבת המרפאה אך כמעט בלתי אפשרי להעביר את האסטרטגיות באופן טבעי לעולם האמיתי. בטיפול לידקומב (Lidcombe) הידוע, מאמנים הורים להצביע על "קפיצות" ולשבח "דיבור שוטף". כמה מהילדים האלה מאמינים ברעיון שהדיבור הקופצני שלהם הוא רע ודיבור שוטף הוא טוב? כמה מילדים אלו מחליטים לבחור בשתיקה במקום לאכזב את המבוגרים או לחוות תחושת כישלון מתמדת?

שאלתי היא, כיצד משפיעים ניסיונות כושלים אלה על ילדים שממשיכים לגמגם? במרוצת השנים יש לסוג זה של הוראות פוטנציאל עצום להגברת חרדה, בושה וניתוק ולהשארת אוכלוסייה זו עם אתגרים פסיכולוגיים ורגשיים מיותרים לכל החיים, שעלולים להגביל את אושרם ואת רווחתם האישית. איני חושבת שזה שווה את הרווחים המוטלים בספק עבור רוב הילדים שממילא יפסיקו לגמגם….." 

>> לקריאת המאמר המתורגם המלא ב PDF

>> לאתר הסופרת: www.voiceunearthed.com