סיפורים אישיים

אדם מגמגם בחודש : והפעם עם בני רביד נשיא כבוד של אמבי

בני רביד – נשיא כבוד של אמב”י

התחלתי לגמגם בגיל 9. בילדותי ובנעורי עברתי טיפולים רבים ומגוונים – ואני עדין מגמגם.

במבט לאחור, אי אפשר לומר שהטיפולים נכשלו. הם עזרו להתמודד עם הבעיות שהגמגום גרם. אבל הגמגום עדיין איתי.

בסוף שנות התשעים, התגלגלתי למפגש של קבוצה לעזרה עצמית של אנשים מגמגמים בת”א. עם הזמן, הפכתי לראש הקבוצה והתחלתי לנהל את המפגשים.

הקבוצה גדלה והתפתחה, במשך השנים, נוצר קשר בינה לבין קבוצות נוספות בארץ. בירושלים, בחיפה. בשנת 1999 הפכה הקבוצה לאמב”י ארגון המגמגמים בישראל. עמדתי בראש אמב”י מאז הקמתה ועד שנת 2015

עם סיום תפקידי כיו”ר אמב”י. קיבלתי את התואר ‘נשיא כבוד של אמב”י’.

במקביל לפעילות באמב”י הייתי גם פעיל בארגון הגמגום הבינלאומי (ISA) וגם שימשתי כיו”ר ISA בין במשך שלוש שנים

היום אני פעיל באמב”י ובנוסף מקיים פעילות בינלאומית לטובת האנשים המגמגמים.

באמב”י אני מרכז את הפעילות באזור המרכז. הפעילות הכוללת מפגשי טוסטמסטרס, מפגשי העצמה ומפגשי דבייט.

במסגרת פעילותי בחו”ל נתתי מספר הרצאות וסדנאות בנושאי גמגום בארה”ב ובפולין וכן כתבתי מאמרים שפורסמו ותורגמו לפולנית ולנורווגית. בחודשים הקרובים צפויות הרצאות וסדנאות נוספות בפולין, ארגנטינה וארצות נוספות.

אני גאה מאוד על כך שארגון אמב”י ממשיך ופועל למען האנשים המגמגמים.

כמו כן אני גאה ועל השליחות רבת השנים של תמיכה באנשים מגמגמים בארץ ובעולם.

המסר שלי לאנשים המגמגמים הוא. לא צריך להסתיר את הגמגום, מותר לגמגם. אל תהססו להגן על כבודכם כמגמגמים, כי האדם המגמגם הוא ככל האדם ויש לכבדו ככזה!

החלום הגדול שלי הוא שהמגמגמים בארץ יתגברו על החשש שלהם לחשוף את הגמגום ויגיעו בהמוניהם אלינו לאמב”י

אדם מגמגם בחודש: שוקי פרידמן

שמי שוקי. בן 54, מתמודד עם הגמגום מגיל 12.

טכנאי אלקטרוניקה במקצועי.

בעבודתי אני מנהל מעבדת שירות ונדרש להרבה תקשורת מילולית עם לקוחות וספקים. האמת שאני די נהנה מזה, אפילו יותר מהעיסוק הטכני במכשירים. אבל זה לא תמיד היה כך.

הרבה שנים דיבור היה משימה מפחידה עבורי שניסיתי להימנע ממנה בכל דרך. היו שנים בהם בחרתי לעסוק בעבודות לא מקצועיות, רק כי היה בהן מעט קשר מילולי עם אנשים אחרים. עברתי גם כל טיפול אפשרי, ללא תוצאות משמעותיות.

במהלך שנות ה90 התחלתי להיפגש עם אנשים מגמגמים אחרים במסגרת קבוצה לעזרה עצמית. בהמשך הקמתי יחד עם בני רביד את עמותת אמב”י.

במסגרת הפעילות נחשפתי יותר ויותר לדיבור מול קהל. זה עשה את מה שכל הטיפולים לא הצליחו לעשות. הפחד שלי מהגמגום החל לרדת והביטחון ביכולת שלי להתגבר על תקיעות עלה. כתוצאה מזה גם השטף השתפר.

אני חבר ועד אמב”י והפעילות שלי היא בעיקר בתחום ארגון מפגשים כמו טוסטמסטרס ודיבייט. במסגרות האלו אנשים מגמגמים יכולים להיחשף לדיבור מול קהל, תוך פעילות מרתקת ומהנה, ולעבור את השינוי שאני עברתי.

המסר שלי לאנשים מגמגמים הוא שהשטף הוא הדבר הכי פחות חשוב בהתמודדות עם גמגום. מה שחשוב זה לרכוש בטחון ביכולת שלנו לתקשר ולהעביר את המסר שלנו. כשנשיג את זה השיפור בשטף  יגיע לבד.

לצערי עדיין לא מגיעים מספיק אנשים לפעילויות האלה. החלום שלי שנצטרך לפתוח כמה קבוצות של טוסטמסטרס ודיבייט במקביל כי יגיעו הרבה משתתפים.

כתבה על חן סוויסה בידיעות אחרונות לקראת כנס ELSA

אירופה מצדיעה לחן סויסה (19), צעירה הסובלת מגמגום שריגשה עשרות אלפי צופים בסרטה “המילים שלי” וזכתה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים בירושלים. ביולי הקרוב היא תייצג את מדינת ישראל בוועידת המגמגמים האירופית שתתקיים בהולנד בהשתתפות 32 מדינות.

סויסה היא תושבת כפר־תבור ובוגרת כפר הנוער כדורי שבגליל התחתון. מגיל שנתיים וחצי היא סובלת מגמגום, וכבר מילדות התחילה לטפל בבעיה ולהתמודד איתה. כשהגיעה לבית־הספר התיכון החליטה להכין סרט על הנושא במסגרת מגמת התקשורת שבה למדה. הסרט תיעד את התמודדותה של חן עם הגמגום ואת מערכת יחסיה עם משפחתה ועם חבריה. מתוך 50 שעות צילום יצרה חן סרט קצר בן 10 דקות, שזכה במקום הראשון מתוך 170 סרטים שהוגשו לתחרות בקטגוריית יצירה צעירה.

חן, כיום סטודנטית לקולנוע, מספרת: “מספר גדול של מגמגמים ישראלים הגישו מועמדות להשתתף בכנס החשוב באירופה, אני נבחרתי לצד שני מועמדים נוספים, ואני הצעירה ביותר. דיברתי באנגלית והתרשמו מאוד ממני. אני מקווה לייצג את 80 אלף המגמגמים בישראל בכבוד. אני גאה בסרט שעשיתי ובימים אלה אני מתרגמת אותו לאנגלית במטרה להציג אותו בפני אלפי משתתפי הכנס”.

לכתבה המלאה

כתבה על הסרט של אמיר רוגפארקר: “איך לא לומר אני אוהב אותך?…”

“אם אני מדבר אני נדפק, אם אני לא מדבר אני גם נדפק, מה אני אעשה?”, כ-80 אלף מגמגמים חיים בישראל, כמה מאיתנו מכירים כאלה? כמה מאיתנו מכירים את התופעה? כן, כמו חייזרים, הם הולכים בינינו, שותקים, נפתחים רק לאנשים מסויימים ואנחנו כלל לא שמים לב. אז הנה, ביום שישי, בשעה 23:15, נקבל טעימה קטנה מהנושא הכל-כך מורכב הזה. סרטו של אמיר ראג’פורקר המגמגם בעצמו, “איך לא לומר אני אוהב אותך?…” משודר בערוץ השני 

לאחרונה נושא המודעות לגמגום מקבל תאוצה, סרט זוכה האוסקר, ‘נאום המלך’, עזר מאוד. בנוסף, שחקנים רבים מתחילים להתוודות על כך שגמגמו בעבר. אחת מהן היא הכוכבת הבריטית, אמילי בלאנט, שכבשה את המסך בסרט ה’שטן לובש פרדה’ ולאחרונה הצהירה בראיון מיוחד שגימגמה עד גיל מאוחר.

“בסך הכל רציתי שאנשים יצפו בסרט, יהנו, יצחקו, יבכו ויפתחו לתופעת הגמגום”, מכריז אמיר. “אין דבר יותר מרגש מאנשים שניגשים אליך ומודים לך. מגמגמים רבים ניגשו אלי בהתרגשות והזדהו עם סיטואציות בסרט. גם אנשים שלא מגמגמים, נהנים מהסרט”. אמיר ממשיך, “דעתי היא, שהגמגום נוצר בכדי ללמד אנשים להיות טובי לב. הרבה פעמים אני מדבר עם אדם זר, שלאחר מספר רגעים מבין שאני מגמגם ואז אני רואה בעיניו את האור, לפתע הלב שלו נפתח. אני מקווה שהסרט עושה וימשיך לעשות זאת עבור הצופים”…..

לכתבה המלאה

 

לגמגם בביטחון

יש לחזק ולהבליט את התכונות החזקות שבנו שבזכותן נדחיק לקרן זווית את בעיית הגמגום אך נדע להתגבר עליה לכשתצוץ. חנן גרף פונה אליכם המגמגמים בנימה אישית

אני בן 55 ומאז שאני זוכר את עצמי אני מגמגם. בשלב די מוקדם בחיי החלטתי שהגמגום לא יעיב על דרכי בחיים. נכון, זו החלטה סובייקטיבית; האם אצליח ליישם אותה? הצלחת היישום תלויה ברוב המקרים בסביבה, בנכונות החברה וברצונה לקבל אותי כפי שאני. ובכן, ממרום גילי וניסיוני אני קובע: הצלחתך בחיים ובהתמודדות עם הגמגום היא עניין סובייקטיבי. ברגע שהשלמת עם המציאות – הבעיה עוברת לסביבה.

סביבת הילדות, כפי שכולנו מכירים, אינה סולחת. ילדים אינם אוהבים חריגים ולא אחת נהגו לצחוק ולהקניט אותי. תחילה התעצבנתי ונפגעתי, אך מהר מאד למדתי להתעלם מצחוקם וכן להבליט מולם את התכונות החזקות שבי. לדוגמא: הייתי ספורטאי טוב – אהבו לשחק אתי באותה קבוצה, יש לי חוש הומור ספונטני (לא ממליץ אגב למגמגמים לספר בדיחות – אנחנו רק מקלקלים אותן) והייתי תלמיד טוב, כזה שנתן להעתיק. בבית הספר הייתי מאד פעיל חברתית ונבחרתי בדרך כלל לוועד הכיתה ובתיכון הייתי חבר במועצת התלמידים. התנדבתי גם לפעילות בקהילה במסגרת ארגון “נוער לנוער” והייתי סגן יו”ר סניף פתח תקווה ומסגרת זו נבחרתי לייצג את הארגון בכנס עולמי בארה”ב בתור חבר במשלחת נוער. כל אלו נטעו בי ביטחון עצמי רב. הוכחתי לעצמי שברגע שאני השלמתי עם הגמגום לא נותר לשאר העולם אלא לקבל אותי.

אודה ולא אבוש, במקרים מסוימים הפכתי את הגמגום ליתרון. בבית הספר למשל נחסכה ממני חובת ההצבעה וההשתתפות הפעילה בשעורים. המורים הבינו שיש בעיה וברגישותם חסכו ממני מבוכה. היה רק המורה לתנ”ך בכתה ט’, בנצי, שהיה גם מחנך הכיתה. הוא החליט בניגוד לחבריו המורים לנסות ולעשות לי “ריפוי בעיסוק”. הוא נהג להטריד אותי בשאלות במהלך השיעורים ויום אחד בקש ממני, כפי שבקש משאר התלמידים, לקרוא פרק מהתנ”ך. רק הצלצול להפסקה גאל את חברי לכיתה מהייסורים לשמוע אותי קורא. באוניברסיטה המבחנים היו בעל פה והמרצים שהבינו שיש להם עסק עם מגמגם נהגו לקצר את משך המבחן. לא נעים, אבל באותם המקרים השתדלתי לגמגם יותר מהמקובל ולהפוך חסרון ליתרון.

היו גם ניסיונות טיפול אותם יזמה אמי. טופלתי במשך שנה בתדירות של פגישה שבועית על ידי פסיכולוגית בבית החולים “שלוותה ברמתיים”. הדבר היחיד שבזכותו החזקתי מעמד בטיפול היה מנת הפלאפל שהרשו לי לקנות במרכז רמתיים (מומלץ) בגמר הטיפול. טופלתי גם בטיפול חדשני בבית החולים “בלינסון” על ידי קלינאית תקשורת שגם לו לא הייתה כלל השפעה עליי. “אין מה לעשות” אמרה הקלינאית לאמי “הגמגום לא מפריע לילד לכן אינו מקפיד לבצע את ההנחיות”.

עם זאת, המקום היחיד בו הצליחו לערער את ביטחוני העצמי היה בצבא. ראשית, קבלתי זימון למבדקי קורס טיס. עברתי סדרה לא קלה של מבדקים עד שהגעתי לשיחה עם פסיכולוג שלא האמין שעברתי את כל מסכת “עינויי” המבדקים כדי שיראה לי את הדרך ליציאה – סוף ידוע מראש. מיד לאחר מכן, קבלתי זימון למבדקים ליחידה מיוחדת. גם שם, בשיחה עם מפקד היחידה לאחר סיום מוצלח של מבדקים קבלתי סתירה: “יש לך קב”א גבוהה; בגיוס הקרוב אנו צריכים שניים עם נתונים כמו שלך ומייעדים אותם לקצונה. מאחר ובגלל הגמגום לא תוכל להיות קצין, לא נוכל לקבל אותך ליחידה”. ושוב ממרום גילי וניסיוני יורשה לי לומר בצניעות, הייתי יכול להיות קצין לא פחות טוב מהקיימים. נפגעתי. יצאתי מהמפגש עמו, הסתתרתי בשולי החורשה שבה הזעתי במאמצי המבדקים שעות קודם לכן ובכיתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי בגלל הגמגום. כפי שהבנתם, לא נתתי לעצמי לשקוע במרה שחורה של רחמים עצמיים; העברתי דף וחזרתי להיות עצמי לאחר מאבק פנימי לא קל.

לאחר השירות הצבאי נשאתי אישה מבינה ואוהבת ונסענו לאיטליה למטרת לימודים. מהר מאד נגמר לנו הכסף וכדי לקיים עצמנו היו שתי אפשרויות: להתעלק על ההורים או למצוא עבודה. אנחנו בחרנו בדרך השנייה. התגייסתי לשרות הביטחון הכללי ובצעתי עבודות אבטחה במושאים ישראליים באיטליה. עברתי הכשרות וקורסים שונים בביטחון ולימים מוניתי לתפקידי ניהול. למרות הגמגום העברתי קורסים לחניכים, הייתי ממונה על קשרים עם משטרות מקומיות וייצגתי את הארגון בתחום אחריותי מול גורמי ממשל איטלקים – ללא רגשי נחיתות. כולם הבינו שאני מגמגם וקבלו זאת. העריכו תמיד את תוכן דברי ולא הפריע האופן שבו הם הוצגו. לאחר שנים חזרנו לישראל והמשכתי לעבוד בשרות בתפקידים שונים כאשר המשמעותיים מביניהם היו: קצין הביטחון של המשרד לאיכות הסביבה (1993-1995), מנהל אגף ביטחון ברכבת ישראל (1995-2005) וחבר בהנהלה הבחירה של הרכבת.

כן, ההתמודדות על התפקידים האלו לא הייתה קלה. אחת הבעיות המאפיינות את המגמגמים היא הפחד מראיון העבודה. רבים מאתנו נוטים לוותר מראש על ההתמודדות תוך אמונה כי הסיכויים נוטים לאפס. זוהי גישה תבוסתנית שאל לנו לקבלה. המטרה היא לעבור את המשוכה הראשונה, קרי, הראיון הראשוני ואין זו משימה בלתי אפשרית. חדורי רצון ואמונה אפשר לעשות זאת. אגב, איש לא יכעס עלינו אם נפעיל קצת פרוטקציה במקום שאפשר. אם עברנו, השלב הבא בדרך כלל יהיה מבדקי התאמה. שם אנו תלויים אך ורק ביכולות שלנו ולא באחרים; זה המקום שבו אנו חייבים להראות עליונות על האחרים ועלינו לעשות הכל, כולל קורסי הכנה, כדי לא לפספס את ההזדמנות. למעביד יהיה קשה להתעלם ממבדקים איכותיים ולכן עם קצת מזל – הדרך לתפקיד סלולה.

במהלך שנות שירותי התעלמתי מהבעייתיות שבגמגום. הופעתי בכנסים – גם בינלאומיים, הדרכתי דורות של אנשי ביטחון וידעתי לנהל באסרטיביות ולהציג עמדותיי בכבוד מול ההנהלה. יחד עם זאת, בשלהי שנות ה-90 פניתי ביוזמתי לטיפול בבית החולים איכילוב שנתן לי כלים טובים שבהם אני משתמש לא אחת כדי לצאת ממצבים מביכים.

מזה חמש שנים אני עצמאי ובעל חברה לייעוץ בתחום הביטחון בתחבורה ציבורית. פעילות החברה מתמקדת בעקר בחו”ל. “יצא לי של מומחה עולמי” בתחום הספציפי. אני מוזמן לכנסים ומרצה באנגלית ובאיטלקית מקצה העולם ועד סופו. עומד על הפודיום בגאון ומגמגם בביטחון רב. תוכן דברי השזור בדוגמאות מניסיוני הפרקטי בתחום מרתק בדרך כלל את הקהל והופך את אופן הדיבור (הגמגום) לחסר משמעות.

המסר שאני מבקש להעביר הוא בעיקר לצעירים המגמגמים ולהורים המודאגים שנכנסים לעיתים למרה שחורה ומאבדים תקווה. אפשר גם אחרת. עלינו להשלים עם העובדה שאנו מגמגמים, לספוג כשצריך, להעביר דף ולהמשיך. יש לנסות לשפר אך לא להתלות בטיפול בלבד; יש לחזק ולהבליט את התכונות החזקות שבנו שבזכותן נדחיק לקרן זווית את בעיית הגמגום אך נדע להתגבר עליה לכשתצוץ. והעיקר – חוסן נפשי.

 


אמא למה את מדברת ככה? כתבה על שושי אברהמוב בעיתון לאישה

“אמא, למה את מדברת ככה? ”
שאלה אותי אביגייל, בתי בת ה-5. וראיתי את המבט המציץ של אלמה (בתי בת ה6) – כאילו שגם היא רוצה לשמוע את התשובה לשאלה הזו. האמת, לקח להן הרבה זמן לשאול אותי את השאלה הזאת, הן כבר גדולות וזאת הפעם הראשונה שזה קורה. השאלה הזאת זורקת אותי אחורה, לכל אותם הפעמים שהייתי מתכווצת בתוכי, מתביישת, ולא באמת יודעת למה. אני לא יודעת למה אני מדברת ככה וגם לא כל כך ידעתי איך להסביר גמגום.

“אמא, למה את מדברת ככה? מה-מה-מה ?”, חזרה אביגייל על השאלה.

“זה נקרא גמגום. הדיבור שלי לא שוטף. פעם אחת אני אומרת משפט שוטף, ופעם אחת אני חוזרת על צלילים והברות. אני לא יודעת מתי זה ייקרה ומתי אני אגמגם יותר ומתי אגמגם פחות.”

“אז את יכולה ללכת לרופא. שייתן לך תרופה וזה יעזור לך.”

“מי שעוזר לטפל בגמגום היא קלינאית או קלינאי תקשורת. ולא תמיד הכלים שיש להם להציע עוזרים וגם אין כלי אחד שעוזר לכולם.”

“אוקיי….”, אמרה אביגייל והלכה לשחק. ואני נשארתי עם המחשבות על זה. דווקא השיחה הזאת הובילה אותי להחלטה להתחיל ליצור מפגשים מיוחדים לאנשים עם גמגום ולעלות את המודעות על התופעה שנקראת גמגום.

אז מה זה גמגום ?
גמגום הוא הפרעת דיבור הפוגעת בשטף הדיבור בדרכים שונות. למשל: חזרתיות בלתי רצונית, הארכת צלילים, הברות או מילים והיתקעויות בדיבור. מקורן של אלו נובע מחוסר שליטה רגעי ספונטני במערכת הדיבור תוך כדי הדיבור. כלומר החוויה של המגמגם היא חוויה של חוסר שליטה בדיבור.
הגורם לתופעת הגמגום אינו ידוע, ההשערה היא שלגמגום ייתכנו כמה יסודות ביניהם תורשה ונוירופיזיולוגיה. לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.

הכי עצוב הוא שמגמגמים רבים נוטים לנסות להסתיר את הגמגום. חלקם על ידי דיבור מהיר מאוד תוך בליעת הברות. טכניקה נוספת היא החלפת מילים. כאשר מגמגם “מרגיש” שהוא עומד להיתקע במילה או הברה, הוא מחליף אותה במילה אחרת או מוסיף מילת קישור שלא נדרשת. טכניקה נוספת היא השהיית הדיבור עד שהחסימה תעלם.

למה יש נטייה להסתיר את הגמגום?
כי הגמגום סובל מיחסי ציבור לא משהו. ישר יש נטייה לחשוב שהבן אדם המגמגם סובל מחוסר בטחון חמור, יש נטייה להיות מובכים מהמצב בו אדם מגמגם מולך, יש נטייה לחשוב שאותו האדם בעל הפרעה כלשהי: מנטלית או וחברתית. בקיצור…. חוויה לא כייפית לא למגמגם ולא למי שעומד מולו.

המטרה ששמתי לנגד עיניי היא להוציא את הסובלים מגמגום מקופסת השתיקה.
גם אני שתקתי שנים על גבי שנים (עכשיו יש האומרים שצריך להשתיק אותי מדי פעם  ) וזה ממש ממש לא כייף לשתוק. לשתוק ולדעת שאת חכמה, מעניינת, תורמת ועדיין לשתוק.

ואם אתם מכירים אנשים עם קשי דיבור, אתם מוזמנים לשלוח להם את הפוסט הזה או לשתף 

בתמונה: אני, בעיתון לאישה. השבוע.  אני לא יודעת אם להתרגש או להיות מובכת. אולי שניהם