1.    הקדמה
גמגום היא תופעה מורכבת מאד, וגם הטיפול בה מורכב. לקבוצות גיל שונות יש דרכי טיפול שונות, והציפיות מטיפול הן שונות. הגישה שלנו לגמגום ולטיפול בו מהווה נדבך קריטי ומשפיעה על האפקטיביות של הטיפול. בראש ובראשונה, אנחנו חייבים להבין שגמגום הוא לא פגם, וגישות הממוקדות רק על שטף הדיבור אינן תורמות ואפילו מזיקות.

2.    גמגום אצל מבוגרים
גמגום אצל מבוגרים הוא לרוב גמגום התפתחותי, להבדיל מגמגום ניורוגני. גמגום התפתחותי מתפתח בזמן התפתחות השפה אצל ילדים. גמגום מופיע אצל כ-5% מהילדים, ואצל כ- מהם 80% הגמגום עובר עם או בלי טיפול. אנחנו נשארים, אם כן, עם אוכלוסייה מתבגרת ומבוגרת של אנשים מגמגמים שמהווים כ-1% מסך האוכלוסייה, וזה בכל השפות ובכל התרבויות בעולם.

במקור  גמגום הוא תופעה ניורופיזיולוגית, עם השפעה גנטית אצל לפחות חלק מהאנשים המגמגמים. לכן, בגמגום התפתחותי מדובר על נטייה ניורולוגית לגמגום, והנטייה מתבטאת כפונקציה של אוסף השפעות פיזיולוגיות וסביבתיות.

כל טיפול חייב לכלול קבלה עצמית ביסודו של הטיפול, ומיקוד על תקשורת אפקטיבית והשתלבות חברתית בנוסף לעבודה על שטף.

3.    התייחסות אל מרכיבים התנהגותיים וקוגניטיביים של הגמגום
כיוון  שאנחנו חיים, לרוב, בעולם שאינו מבין גמגום, מתפתחים אצל האדם המגמגם מרכיבים רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים, שמהווים חלק מתמונת הגמגום. לדוגמא:

אני מרגיש כעס, אשמה ובושה לגבי הגמגום
אני מאמץ התנהגויות של הימנעות כדי לא לגמגם, או התנהגויות פיזיות כמו לחיצות בפה או לחץ באיזורים שונים בגוף כתוצאה מהמאבק שאני מנהל עם הגמגום
אני מפתח אמונות שליליות לגבי הגמגום ולגבי איך אני מאמין שאחרים מתייחסים אליי בגלל הגמגום
טיפול שממוקד בשטף עלול להעצים את הרגשות, ההתנהגויות והאמונות הלא מועילות. לכן, כל טיפול חייב לכלול קבלה עצמית ביסודו של הטיפול, כדי לשפר את התקשורת הבינאישית וההשתלבות החברתית