מהפך בחשיבה ככלי להתמודדות עם גמגום

האם המחשבות והתפיסות שלנו לגבי הגמגום מועילות לנו או מזיקות לנו?
האם אנחנו יכולים לסייע לעצמנו להתמודד עם הגמגום באמצעות שינוי דפוסי מחשבה ושינוי תפיסת המציאות שלנו?
ניסינו לאסוף עבורכם מספר הצעות.
בהצלחה!

מאת: חנן הורביץ

השבוע קראתי את מאמרו  של סאם דנציגר מקנדה, שהוא  גם אדם שמגמגם. את סאם פגשתי לראשונה ב-2011 בכנס של אירגון הגמגום האמריקאי. סאם כתב על דברים שלמד לגבי התקדמות בעבודה עבור אדם שמגמגם, והוא מתאר במאמרו את השינוי שעבר מפחד ובושה לקבלה ולחשיפה. במסעו אל צמיחה ושגשוג, עם ועל אף הגמגום, סאם שילב גם תיאטרון אימפרוב (אילתורים) וגם סטאנד-אפ. 

מאמרו של סאם ודרך החיים שלו, מהווים עבורי דוגמה והשראה, וגרמו לי לחשוב שוב על המושג "גאווה" בהקשר של גמגום. יש אנשים נוספים  שמגמגמים המאמצים את דרך הגאווה במקום הסתרה וחתירה רק לשטף. בארגון הגמגום הבינלאומי בחרנו בשנת 2016 ב"גאווה" כנושא הכנס המקוון המלווה את יום המודעות הבינלאומי לגמגום, ואפשר לקרוא דעות רבות בנושא כאן

מעניין, אם כן, לבחון  מהי אותה הגאווה:  האם אני גאה שאני מגמגם? האם אני גאה שאני אדם שמגמגם? או שמא מדובר במשהו אחר? 

עבורי, גאווה היא האנטיתזה לבושה. את רוב חיי חייתי בבושה עמוקה מהגמגום, ובמאמצים תמידיים להסתיר את הגמגום. חשבתי, בעצם האמנתי, שאני נחות. שאני פגום. לא רק שהסתרתי את הגמגום, הסתרתי גם את עצמי ונמנעתי לרוב מקשרים חברתיים. ההימנעות הזו רק הגבירה את רגשות הבושה שלי. רק כאשר למדתי את העובדות לגבי גמגום, התחלתי לשחרר את עצמי מרגשות אשמה, אימצתי את פילוסופיית הקבלה העצמית והתחלתי לטפל בבושה שאחזה בי חזק כל כך .

ד"ר ברנה בראון היא חוקרת בתחום הבושה. היא מלמדת אותנו שאין דבר כזה מושלמות, ושלכל אחד מאיתנו יש דברים שלגביהם אנו חשים בושה. הבושה שולטת בנו, וגורמת לנו לחשוב ולפעול על פי דרישות הבושה. מנגד,  מלמדת בראון, אנו דווקא מתחזקים כאשר אנחנו מדברים בגלוי על הדברים שאנחנו מרגישים שהם החולשות שלנו, חוסר המושלמות שלנו. את הלמידה הזו היא מסכמת בהרצאת TED  שנקראת "על העוצמה שבפגיעות". את הפילוסופיה שלה היא מסבירה בין היתר בספרה "מושלמים כמו שאנחנו", שם היא מציעה לנו לדעת, להאמין, שאנחנו בסדר גמור, עם ועל אף דברים שאנחנו חושבים שהם חולשות או חוסר שלמות, ושאנחנו יכולים, וצריכים, לשחרר את עצמנו מביקורת, גם עצמית וגם מאחרים, המבוססת על השוואה עם אחרים ועל הצורך באישורם של אחרים.

אינני גאה שאני אדם שמגמגם, כמו שאינני מרגיש נחות שאני מגמגם, כיוון שהגמגום אינו בחירה שלי. הוא פשוט מה שיש. אני אדם שמגמגם, באסה לפעמים, אבל זו עובדה. אני גאה שאני יכול לעמוד זקוף, ולהגיד שאני אדם שמגמגם, מבלי שאני מרגיש בושה ומבלי שאני מפחד משיפוט או דעות של אנשים אחרים על הנושא. גאווה, אם כן, היא היכולת להגיד "זה מי שאני, אני שלם לגמרי עם עצמי, עם השונות שלי לעומת אנשים אחרים, ואינני נותן לדעות של אחרים להגדיר עבור עצמי מי אני ומה אני". אני מכיר בכישרונות שלי, לא מתוך אגו אלא מתוך הכרה שיש לי כשרונות ושאני הרבה יותר מרק אדם שמגמגם.

אפשר לשמוע את Nina G מדברת על הנושא כאן, מתוך ההרצאה שלה בכנס האחרון של ארגון הגמגום הבינלאומי.

אבל מה דעתכם בנושא? נשמח שתשתפו; אין כאן צודק או טועה, אלא מה שאנחנו מרגישים ומאמינים ברגע זה.

מאת: דורין (דורי) לנץ' הולטה (Doreen [Dori] Lenz Holte)
פורסם ב:  Stammering Pride and Prejudice : Difference not Defecthttp://voiceunearthed.com/

"…. 80 אחוזים מהילדים בגילי טרום בית הספר יבריאו עם או בלי טיפול, ועד היום אין דרך לנבא בדיוק אצל מי מהילדים הגמגום ימשיך (Mansson, 2000; Yairi & Ambrose, 2005). המרכיב העיקרי בטיפולי עיצוב שטף הדיבור הוא ללמד את הילד כיצד לשנות את אופן דיבורו כדי לא לגמגם (להתחיל בדיבור לאט, לדבר בשטף, לשאוף אוויר, להשתמש בקפיצות ועוד…). ידוע כי כל זה מבוצע בקלות בסביבת המרפאה אך כמעט בלתי אפשרי להעביר את האסטרטגיות באופן טבעי לעולם האמיתי. בטיפול לידקומב (Lidcombe) הידוע, מאמנים הורים להצביע על "קפיצות" ולשבח "דיבור שוטף". כמה מהילדים האלה מאמינים ברעיון שהדיבור הקופצני שלהם הוא רע ודיבור שוטף הוא טוב? כמה מילדים אלו מחליטים לבחור בשתיקה במקום לאכזב את המבוגרים או לחוות תחושת כישלון מתמדת?

שאלתי היא, כיצד משפיעים ניסיונות כושלים אלה על ילדים שממשיכים לגמגם? במרוצת השנים יש לסוג זה של הוראות פוטנציאל עצום להגברת חרדה, בושה וניתוק ולהשארת אוכלוסייה זו עם אתגרים פסיכולוגיים ורגשיים מיותרים לכל החיים, שעלולים להגביל את אושרם ואת רווחתם האישית. איני חושבת שזה שווה את הרווחים המוטלים בספק עבור רוב הילדים שממילא יפסיקו לגמגם….." 

>> לקריאת המאמר המתורגם המלא ב PDF

>> לאתר הסופרת: www.voiceunearthed.com

מאת:  ערן גולדשטיין, מאפשר מורשה מטעם העמותה הישראלית של שיטת של "העבודה" של ביירון קייטי

לפני שנתחיל, 
מאמר זה עוסק בהשפעתן של אמונותינו הפנימיות על אופן הפקת הדיבור. חשוב להדגיש שאמונות אלו אינן הגורם לנטייה לגמגם שמקורה על פי מחקרים עדכניים הינו נוירופיזיולוגי. 

***

כאשר מתבוננים ומקשיבים לאנשים שמגמגמים ללא הבדלי שפה, תרבות, מין וגיל, מבחינים שברוב המקרים הם מיישמים דפוס דיבור תוך כדי מאבק.

דפוס דיבור תוך כדי מאבק מיושם בדרך כלל ללא תלות במצב הרגשי – מצב רגשי מתוח או מצב רגשי רגוע –  ומתאפיין בנטייה לנסות ולדבר כשווה בין שווים בכל הקשור להתנהלות השיחה, לתזמון הדיבור ולקצב הדיבור המוכתב בה תוך ניסיון להעביר את המסר בכל מחיר – ומבלי לגמגם.

התופעה הבולטת בעת התבוננות והקשבה לאנשים שמגמגמים הוא המגוון הרב של סגנונות הדיבור תוך כדי המאבק שהם מדגימים. למעשה, ניתן לומר שלכל אדם שמגמגם טביעת דיבור תוך כדי מאבק אופיינית לו: 
יש שמגבירים את קצב הדיבור ומנסים להגות כמה שיותר מילים מבלי לעצור, יש שנוטים להיאבק במילים התקועות תוך שימוש בתנועות גוף אופייניות ובעוויתות פנים, יש שמתחילים לדבר במהירות ונעצרים באחת כאילו קפא בהם הספק, יש שנוטים לחבר ("לתפור") בין המילים בכדי לא לעצור תוך כדי הדיבור, יש המוותרים על הנשימה תוך כדי הדיבור או נוטים לשחרר את האוויר מראותיהם עוד לפני תחילת הדיבור, ויש שחוזרים שוב ושוב על מילה בכדי לייצר תנופה להמשך הדיבור, ועוד רבים…

על אף המגוון הרב של סגנונות הדיבור תוך כדי מאבק, ניתן לזהות חמש נטיות התנהגותיות דומות לרוב האנשים שמגמגמים המיישמים דפוס דיבור זה:

  • אנשים שמגמגמים נוטים להגיב מהר כאשר מגיע התור שלהם לדבר תוך ניסיון להימנע מלגמגם.
  • אנשים שמגמגמים נוטים להעביר מהר את המסר שלהם תוך ניסיון להימנע מלגמגם.
  • אנשים שמגמגמים נוטים להמשיך ולדבר בכל מחיר כאשר הם נתקעים ומגמגמים.
  • אנשים שמגמגמים נוטים לדבר בקצב הדיבור המהיר שהאחר מכתיב תוך ניסיון להימנע מלגמגם.
  • אנשים שמגמגמים נוטים להגביר את קצב הדיבור שלהם כאשר הם מתרגשים או מספרים משהו תוך ניסיון להימנע מלגמגם.

מהן הסיבות לחמשת הנטיות ההתנהגותיות הדומות לדפוס הדיבור תוך כדי מאבק? מהן הסיבות למגוון הרב של סגנונות של דפוס הדיבור תוך כדי מאבק שמדגימים אנשים שמגמגמים? האם ניתן לוותר על דפוס הדיבור תוך כדי מאבק ולאמץ לעצמנו דפוס דיבור אחר, כזה שמתח ומאבק אינם נלווים לו??

על שאלות אלו נענה באמצעות גישת IBSR – היישום הקליני של שיטת "העבודה" של ביירון קייטי.

הסיבות לנטיות ההתנהגותיות הדומות שמדגימים אנשים שמגמגמים בזמן יישום דפוס דיבור תוך כדי מאבק בראי גישת IBSR 

אנשים שמגמגמים מדווחים שבזמן השיחה הם חשים לעיתים חסרי אונים ויכולת להשפיע על הפקת הדיבור כי "הגמגום משתלט להם על הדיבור", כי "הגמגום מונע מהם לדבר באופן שוטף" או ש"הגמגום הורס להם את יכולת הדיבור"…

תפיסת הגמגום כישות כוחנית אשר משתלטת לנו על אברי הדיבור ואת עצמנו כקורבנות חסרי ישע ויכולת להשפיע על אופן הפקת הדיבור, יוצרת בנו רושם שהגמגום הוא הבעיה המרכזית בחיינו ועד שלא יעלם, לא נהיה בעלי יכולת השפעה על הפקת הדיבור ולא נהיה חופשיים להביע את עצמנו. תפיסת מציאות זו גורמת לנו להיכנע לחלוטין לדפוס הפקת הדיבור תוך כדי מאבק, להפוך פסיביים בכל הקשור לאופן הפקת הדיבור ולשקוע עוד יותר בתסכול ובייאוש.

אך כאשר פונים לחקור את דפוס הדיבור תוך כדי מאבק באמצעות גישת IBSR מגלים שהבעיה המרכזית אינה הגמגום עצמו אלא מכלול האמונות הפנימיות המתנגד לגמגום בו אנו אוחזים ובמרכזן, אמונה בלתי מודעת בחמש מחשבות הנוגעות לאופן התנהלותנו בזמן שיחה. האמונה בחמש מחשבות אלו, כפי שנראה בהמשך, היא גם הסיבה הישירה לחמש הנטיות ההתנהגותיות הדומות שמדגימים אנשים שמגמגמים בעת יישום דפוס הדיבור תוך כדי מאבק.

***

הנחת היסוד בגישת IBSR היא שאנו מתוחים, סובלים ומתנהגים בצורה מקובעת כאשר אנו מאמינים במחשבות שמתווכחות עם המציאות. 

מחשבות שמתווכחות עם המציאות מנוסחות בדרך כלל באופן שמביע את הרצון או את הצורך שלנו שהמציאות תהיה שונה מכפי שהיא. לדוגמא: המציאות כפי שהיא: אני אדם שמגמגם! 

המחשבות המתווכחות עם מציאות זו: "אני רוצה שהגמגום יעלם", "אני צריך להפסיק לגמגם", "אני צריך להסתיר את הגמגום שלי", "אני צריך להעביר את המסר שלי מהר מבלי לגמגם" ועוד…

בראי גישת IBSR כאשר אנו מאמינים למחשבה שמתווכחת עם המציאות, מתעורר בנו רגש עוצמתי כמו חרדה, שמהווה מנוף (דחף) להתנהגות אופיינית כמו דיבור תוך כדי מאבק. הנחת יסוד זו מאפשרת לנו לאתר בקלות יחסית את המחשבות שמעוררות את חמשת הנטיות ההתנהגותיות הדומות שמדגימים אנשים . כיצד? על ידי צפייה בהתנהגות האופיינית וזיהוי המחשבה שמעוררת אותה.

כך,
כאשר מבחינים שאנשים שמגמגמים נוטים להגיב מהר פעם אחר פעם כאשר מגיע התור שלהם לדבר תוך ניסיון להימנע מלגמגם, ניתן להסיק שהמחשבה שמעוררת התנהגות זו היא: 

"כשמגיע התור שלי לדבר, אני צריך להגיב/לענות מהר ומבלי לגמגם".

כאשר מבחינים שאנשים שמגמגמים נוטים פעם אחר פעם להעביר מהר את המסר שלהם תוך ניסיון להימנע מלגמגם, ניתן להסיק שהמחשבה שמעוררת התנהגות זו היא: 

"אני צריך להעביר את המסר שלי מהר ומבלי לגמגם".

כאשר מבחינים שאנשים שמגמגמים נוטים פעם אחר פעם להמשיך ולדבר בכל מחיר כאשר הם נתקעים ומגמגמים, ניתן להסיק שהמחשבה שמעוררת אותה היא

"אם אני נתקע ומגמגם אני צריך להמשיך לדבר בכל מחיר".

כאשר מבחינים שאנשים שמגמגמים נוטים פעם אחר פעם לדבר בקצב הדיבור שהאחר מכתיב תוך כדי השיחה תוך ניסיון להימנע מלגמגם, ניתן להסיק שהמחשבה שמעוררת התנהגות זו היא: 

"אני צריך לדבר בקצב הדיבור שהאחר מכתיב ומבלי לגמגם".

כאשר מבחינים שאנשים שמגמגמים נוטים פעם אחר פעם להגביר את קצב הדיבור שלהם כאשר הם מתרגשים או מספרים משהו תוך ניסיון להימנע מלגמגם, ניתן להסיק שהמחשבה שמעוררת התנהגות זו היא 

"כשאני מתלהב או מספר משהו, אני צריך לדבר מהר ומבלי לגמגם".

חמשת אמונות יסוד אלו הנוגעות לאופן התנהלותנו בזמן שיחה ועוסקות בעיקר בתזמון הדיבור שלנו, בקצב הדיבור ובשליטה בדיבור, הינן מחשבות שמתווכחות עם המציאות: הן מתווכחות עם עובדת היותנו אנשים שמגמגמים מכיוון שמובע בהן הצורך לדבר מבלי לגמגם, והן מתווכחות עם העובדה שקשה עד בלתי אפשרי לאנשים שמגמגמים להשתלב בקצב הדיבור המהיר המוכתב במהלך שיחה כשווים בין שווים. 

חשוב להדגיש שחמשת אמונות יסוד אלו לא הופיעו בחיינו יש מאין. הן אומצו על ידנו בתחילת דרכינו כילדים/נערים שמגמגמים כחלק מהניסיון להשתלב בשיחות עם אחרים. בשלב התפתחותי זה (המשותף לכלל האנשים שמגמגמים בכל רחבי העולם) הבנו בדרך הקשה, אגב הערות הנוגעות לגמגום, לגלוג לאופן הדיבור שלנו, חיקויים ומבטים מרחמים שבכדי להשתלב בשיחה כשווים בין שווים עלינו: 

  • להגיב מהר כשמגיע התור שלנו לדבר מבלי לגמגם, 
  • להעביר מהר את המסר שלנו מבלי לגמגם, 
  • להמשיך לדבר בכל מחיר גם כשאנו נתקעים ומגמגמים, 
  • לדבר בקצב המהיר המוכתב בשיחה, 
  • להגביר את קצב הדיבור כאשר אנו מתלהבים או מספרים משהו, 

שאם לא כן, אנו עלולים לחוות שוב את אותן תגובות חברתיות קשות. תהליך למידה כואב וטראומטי זה הפך אותנו למאמינים אדוקים בחמשת מחשבות יסוד אלו ואת דפוס הדיבור תוך כדי מאבק המופק לאורן להתנהגות הישרדותית ומועדפת על ידנו (הרגל התנהגות) שקשה מאוד לשנותו.

הסיבות למגוון הרב של סגנונות הדיבור תוך כדי מאבק שמדגימים אנשים שמגמגמים בראי גישת IBSR 

שדה השיחה מורכב ממרווחים – פרקי הזמן בהם אנו ממתינים לתור שלנו לדבר, ומדיבור – פרקי הזמן בהם אנו מדברים.

גישת IBSR מזמינה אותנו לחוות את מלוא רוחב ועוצמת התגובה המתעוררת בקרבנו במרווחים הנוצרים בזמן השיחה, ברגעים בהם אנו מדברים, או כאשר אנו נתקעים ומגמגמים, לאתר את המחשבות שמעוררות את תגובתנו, לחקור אותן באמצעות 4 שאלות ועוד שלושה היפוכים, להשתחרר מהשפעתן ולשוב ולחוות את המציאות מתוך קבלה והשלמה. 

ארבע השאלות הן:

שאלה 1. האם זאת האמת? 

שאלה 2. האם אנחנו יודעים בוודאות שזאת האמת? 

שאלה 3. מה קורה, כיצד אנחנו מגיבים כאשר אנו מאמינים למחשבה? 

שאלה 4. מי נהיה ללא המחשבה? 

לאחר שעונים על ארבע השאלות, אנו פונים להפוך את המחשבה במספר אופנים כפי שיודגם במשך.

חקירת חמשת אמונות היסוד המעוררות את דפוס הדיבור תוך כדי מאבק מעלה מספר מסקנות חשובות:

בזמן שאנו מאמינים למחשבות אלו אנו נוטים לראות תמונה בראשנו מחוויה טראומטית שהתרחשה בעבר בה (לדוגמא) נתקענו, גמגמנו וחווינו תגובות קשות מהסובבים לנו, או לחילופין לראות בראשנו תמונה של התרחיש הגרוע ביותר שאנו מדמיינים שעלול לקרות לנו ברגע הזה לדוגמא: שניתקע נגמגם ויסתכלו עלינו במבטים מרחמים.

זיכרון העבר או התרחיש העתידי שעולים בראשנו מעוררים בנו רגש עוצמתי לדוגמא: חרדה, בושה, בהלה… שבתורו, מהווה מנוף להרגל ההתנהגות האופיינית לנו בעת יישום הדיבור תוך כדי מאבק. התנהגות זו היא בעלת אופי פוסט טראומטי, ואמורה לשיטתנו למנוע את חזרתו של האירוע בו חווינו בעברנו (זיכרון העבר) או לחילופין למנוע את התממשותו של התרחיש הגרוע שאנו מדמיינים.

זוהי התנהגות מורכבת, המתאפיינת בהתנהגות ליבה הנתמכת במכלול ביטויים גופניים, נשימתיים, רגשיים והתנהגותיים שתכליתם לסייע לנו להתנהל כשווים בין שווים במהלך השיחה בכל הנוגע לתזמון הדיבור שלנו ולקצב הדיבור המוכתב תוך שליטה בדיבור בכדי שלא נגמגם.

התנהגות הליבה הינה הלכה למעשה חמש הנטיות ההתנהגותיות הדומות שמדגימים אנשים שמגמגמים בעת הדיבור:

  • הנטייה להגיב מהר כשמגיע התור שלהם לדבר תוך ניסיון להימנע מלגמגם,
  • הנטייה להעביר את המסר מהר ומבלי לגמגם,
  • הנטייה להמשיך לדבר בכל מחיר כאשר אנו נתקעים ומגמגמים,
  • הנטייה לדבר בקצב הדיבור המהיר שהאחר מכתיב לנו,
  • הנטייה להגביר את קצב הדיבור כאשר אנו מתלהבים או כאשר אנו מספרים משהו.

ואילו האופן בו אנו נוטים לנהל את השליטה בדיבור, ומכלול הביטויים הגופניים, הנשימתיים, הרגשיים וההתנהגותיים הנלווים לה, משתנה מאדם לאדם ומתעצב על פי אישיותו, אופיו ועל פי התנאים התרבותיים והסביבתיים בה גדל. זו גם הסיבה למגוון הרב של סגנונות הדיבור תוך כדי מאבק שמדגימים אנשים שמגמגמים: 

  • יש הנוטים לסגנון ניהול שליטה בדיבור של פרפקציוניזם והלקאה עצמית בו הם דורשים מעצמם לדבר באופן מושלם ומבלי לגמגם אפילו פעם אחת, ולהלקות את עצמם אם וכאשר הם נתקעים ומגמגמים. סגנון זה יכול להיות מלווה בנטייה להאצת קצב הדיבור תוך "תפירה" אדוקה בין המילים ומבלי לעצור ולנשום לאורך המשפט כולו ובאימוץ (לדוגמא) של שרירי הגרון ואגרוף כפות הידיים.
  • יש הנוטים לסגנון שליטה בדיבור של וויתור על כל ניסיון להשפיע על אופן הפקת הדיבור מבחינת "מה שיהיה יהיה" וזאת תוך כדי שחרור האוויר מהריאות לפני תחילת הדיבור, אימוץ שרירי הגרון והחזה, דיבור בעוצמה נמוכה תוך שימוש בעוויתות פנים והפניית גלגלי העיניים לצדדים.
  • יש הנוטים לסגנון של הלחצה עצמית ולהאצת קצב הדיבור בכדי "להספיק להגיד כמה שיותר מילים לפני שאתקע ואגמגם", אגב נטייה לא לנשום במהלך הדיבור המהיר, הגברת עוצמת וגובה הדיבור והוספת מילות עזר כגון "כאילו" או "כזה".
  • יש הנוטים להעלות את מפלס הכעס שלהם בכדי לשפר את שטף הדיבור ובמקביל לדבר מבלי לנשום וללחוץ מאוד את שרירי הגרון.
  • יש הנוטים להתכחש לחלוטין לעובדת היותם אנשים שמגמגמים ולחקות בדיוק רב את סגנון הדיבור של האדם עמו הם משוחחים.
  • יש הנוטים להפוך ל"גיבורי על" ומתגייסים להפיק את הדיבור מתוך כוונה להוכיח לעצמם ולאחרים שהם יכולים לדבר כשווים בין שווים תוך השוואת קצב הדיבור לזה המוכתב על ידי האדם עמו הם מדברים, נטייה לדבר ללא עצירות (ללא שימוש בסימני פיסוק) וליצור בלוקים ארוכים תוך כיווץ שרירי הגרון החזה והישבן.
  • יש הנוטים להחלת שליטה מוחלטת על הפקת הדיבור על ידי סריקה בלתי פוסקת של שדה השיחה באמצעות ה"עיניים הפנימיות" שלהם וזאת בכדי לזהות אותיות ומילים "מסוכנות" והחלפתן במילים "בטוחות" גם במחיר של ויתור על ניסוח ושמירה על קו השיחה.

ועוד…

בנוסף, נצפות בחקירה עוד שתי מסקנות המעמידות בספק את מידת יעילותו של דפוס הדיבור תוך כדי מאבק:

הראשונה: כאשר אנו פונים ליישם דפוס דיבור תוך כדי מאבק בשם הצורך להתנהל כשווים בין שווים במהלך השיחה, אנו מנותקים לחלוטין מהצרכים הבסיסיים שלנו: הצורך לנשום בצורה ספונטנית, מקצב דיבור שנוח לנו, מהכלה של גל המתח שמציף אותנו ומהצורך ליצור לעצמנו מרחב דיבור מיטבי.

השנייה: כמות האנרגיה העצומה שאנו משקיעים בהפקת דיבור תוך כדי מאבק בכדי לתחזק קצב דיבור מהיר ובמקביל לשלוט בדיבור בכדי להסתיר את הגמגום, לא בהכרח משיגה את מטרתה. למעשה, ההיפך הוא הנכון: דפוס דיבור תוך כדי מאבק רק מגדיל את הסיכויים שלנו להיתקע ולגמגם, מעצים ומנציח את הגמגום. 

האם ניתן להשתחרר מדפוס הדיבור תוך כדי מאבק ולהחליפו בדפוס דיבור נוח, כזה שמאבק ומתח אינם נלווים לו?

בכדי לקבל תשובה לשאלה זו, מזמינה אותנו גישת IBSR לענות על השאלה הרביעית בחקירה: מי אהיה ללא המחשבה? שאלה זו מזמינה אותנו לבחון באיזו גישה נפנה לדבר וכיצד נוכל להפיק דיבור כאשר אנו משוחררים מחמש אמונות היסוד על פיהם אנו מתנהלים במהלך השיחה?

עבור אנשים שמגמגמים שאלה זו הינה לא פחות מהזמנה לביצוע מהפכה מוחלטת ביחסם אל הגמגום, אל האחרים ואל אופן הפקת הדיבור שכן היא מאתגרת אותנו לבחון מה תהיה חוויית הדיבור שלנו:

  • כאשר נבין שאיננו יכולים להתנהל כשווים בין שווים במהלך השיחה בכל הנוגע לתזמון הדיבור, קצב הדיבור והיכולת להסתיר את הגמגום.
  • כאשר נבין שדפוס דיבור תוך כדי מאבק לא רק שאינו משפר את סיכויינו לא לגמגם, אלא שברוב המקרים הוא מחריף את הגמגום ומנציח אותו.
  • כאשר נקבל ונשלים שהנטייה לגמגם קיימת בנו כתכונה – כעובדת חיים שלא ניתן לשנותה.
  • כאשר ניבחר להתנסות ולאמץ דפוס דיבור חדש שידרוש מאיתנו להשקיע כמה שפחות אנרגיה, מאמץ ומאבק ולקבל חווית דיבור נוחה, אפילו נעימה.
  • כאשר ניבחר להפיק דיבור מתוך חיבור לצרכים המיידיים שלנו כאנשים שמגמגמים, ולא מתוך כוונה לרצות את האדם עמו אנו משוחחים או מתוך הכוונה להוכיח לו שאנו מסוגלים לדבר כשווים בין שווים.
  • כאשר ניבחר להיות נאמנים וחברים לעצמנו ולדבר מתוך הבנה שדיבור ללא מאבק אינו נקי מתקיעות וגמגום ומתוך מוכנות לפגוש את הגמגום בסבלנות והכלה ללא תנאי.

השאלה הרביעית בחקירה, מאתגרת אותנו ללכת אפילו רחוק עוד יותר ולדמיין את עצמנו – ממש לראות את ה image שלנו כאשר אנו מפיקים דיבור שמשוחרר מחמש אמונות יסוד אלו: לדמיין את שפת הגוף הבטוחה שלנו בזמן שאנו מדברים, את השקט הנפשי והרוגע, את קצב הדיבור הנוח שלנו, את חוויית הדיבור הנינוחה והנעימה שלנו, את הביטחון העצמי הגבוה שאנו מפגינים, את העובדה שלא אכפת לנו כלל מתגובותיהם של האחרים לסגנון הדיבור שאימצנו, את העובדה שאנו פוגשים את הגמגום בסבלנות ובהכלה, את התחושה שאנו עושים למען עצמנו ולא בכדי לרצות את האחרים או להוכיח להם שאנו שווים בין שווים.

היכולת לדמיין את עצמנו בשעה שאנו משוחררים מחמש אמונות היסוד הינה תנאי לשינוי דפוס הפקת הדיבור שלנו, מכיוון שמרגע שהצלחנו לעשות זאת, אנו מכוונים את עצמנו בכדי להגשימו.

לסיכום,

המסר העולה מגישת IBSR נוגע לרבים מאיתנו ומפיח תקווה חדשה לשינוי: דפוס הדיבור תוך כדי מאבק מושפע במקרים רבים מתפיסת המציאות שלנו – מאמונתנו בחמש מחשבות הנוגעות לאופן התנהלותנו במהלך השיחה. 
בגישת IBSR אנו יודעים לאתר, לחקור, להשתחרר מהשפעתן של חמש מחשבות אלו, ולאמץ לעצמנו דפוס דיבור חדש – דיבור ללא מאבק – כזה שמתח ומאבק אינם נלווים לו.

ערן גולדשטיין הינו מנחה הסדנא "לדבר מהלב" – דרכים להתמודדות עם המצוקה הנפשית הנלווית לגמגום באמצעות שיטת "העבודה" של ביירון קייטי הנערכת בחסות ובסבסוד אמב"י.

תרגם מאנגלית: ברק ליברמן

אם יש דבר שאתה ממש רוצה לעשות, אך נראה לך שלא תוכל לעשותו בגלל הגמגום, ג'ורג' קמפבל יראה לך כיצד להוציא זאת לפועל.

חשוב על משהו שאתה מאד רוצה לעשות.  כל דבר. אתה יודע שלדבר הזה יש פוטנציאל תועלת גדול עבורך, אך אתה לא בטוח אם תוכל להתמודד עם הסיכונים ההתחלתיים הכרוכים בהשגת אותה תועלת.

אתה רק צריך את הדחיפה האחרונה כדי להתחיל לפעול!  בכל פעם שאני עומד בפני מצב כזה, אני משתמש בטבלת סיכונים מול תועלות שלי.

מדובר בכלי מיוחד המאפשר להתגבר על הפחד הראשוני מגמגום בסיטואציה חדשה. כלי יעיל ביותר לדעתי. השתמשתי בו מספר פעמים במהלך חיי, וכן עם עוד אנשים מגמגמים.

מצאתי ששני הסיכונים השכיחים ביותר הם:

לגמגם מול אדם אחר.
תחושת מבוכה ואי-נוחות בהתחלת השיחה.
לדוגמא, אתה עלול לוותר על ראיון עבודה מסוים כי אתה לא רוצה לגמגם לפני צוות המראיינים.ייתכן שתחוש אי-נוחות בהתחלה, אך תדמיין מה יקרה אם בכל זאת תלך על זה. תלך לראיון העבודה, אולי תגמגם במהלכו, אך תשיג את העבודה. הדבר שכל כך רצית – שלך.

מה יהיה הרווח בללכת לראיון העבודה ? מה היא התועלת עבור חייך החדשים ? איך תשתנה כאדם ?  אילו יתרונות חדשים יהיו חלק מחייך ?

לפני כשנה רציתי להתחיל ללמוד אומנויות לחימה. אבל נחשו מה ? פחדתי ללכת למועדון  כי חששתי לגמגם לפני המדריך (הפגיעות הגופניות היו הרבה יותר למטה ברשימת הפחדים שלי). אבל בכל זאת הלכתי על זה, והתועלת עבורי היא עצומה.

כך נראתה הטבלה הפרטית שלי:

סיכון
האפשרות לגמגם בפני אנשים
תחושת אי – נוחות בהתחלה

תועלת
חברים חדשים
שינוי בחיים, גיבוש אישיות
תחושה חדשה של בטחון
מוכנות להתמודד עם אתגרים חדשים
תחושה שאני חזק יותר נפשית וגופנית
אפשרות ללמוד על תרבות המזרח,  על רוחניות
תחושה נפלאה של שלווה, שמחה וסיפוק 

לביצוע שינויים חיוביים קטנים יש תכונה של תגובת שרשרת.  במקום לומר " אני אמתין עד שאפסיק לגמגם, ואז אצטרף למועדון הקרטה" , אני פשוט הצטרפתי למועדון הקרטה. הדבר הזה עזר לי  לשפר את המשמעת העצמית שלי  ובכלל את האישיות שלי , ובכך לתת לי כלים טובים יותר להתמודד עם הגמגום.

במהלך הסדנא שלי בכנס , ביקשתי מאנשים שיגידו לי מה הם באמת רוצים לעשות , דברים כמו לפתוח עסק עצמאי, לעבור למשרת ניהול, להצטרף למועדון דיבור בפני קהל וכיוצא באלה.

להלן חלק מהתועלות שאנשים העלו:

סיכון
האפשרות לגמגם בפני אנשים
תחושת אי- נוחות בהתחלה

תועלת
חופש ביטוי
שליטה על גורלך
חיזוק הביטחון העצמי
הערכה עצמית גבוהה
הביטחון להרחיב את אזורי הנוחות
תחושת הצלחה, סיפוק, הגשמה עצמית
ביטחון להתמודד מול אתגרים חדשים
שמחת חיים
עשיר יותר במונחים חומרניים ורוחניים

הסתכלו על התועלות הנפלאות המחכות לכם.  האם תוכלו לדמיין  את רגשות השמחה, הסיפוק והביטחון העצמי לכשתשיגו מטרה נכספת. שימו לב שתחושת האי-נוחות (הסיכון) הינה זמנית בלבד. בעוד התועלת היא ארוכת טווח , ויכולה לשפר את איכות חייך לנצח. הסתכלו על התועלות. וכעת הסתכלו על הסיכונים.

אני רוצה לשאול אתכם שאלה…

האם אתה מוכן לסכן את כל התועלות הנפלאות הללו בגלל מעט גמגום ומעט אי-נוחות זמנית ?

כאשר אתה מגמגם ותקוע באמצע המילה, ואתה מתאמץ, ואתה נחנק, ורגשות האשם והבושה לוחצות ומוחצות, ואתה מנסה לצאת מזה מהר ובכל דרך אפשרית… אז דע לך:

לא מתים מגמגום.

זכותך לגמגם! כולם יודעים את זה וחוץ מזה, אין שום חוק נגד גמגום.

הגמגום שלך לא מזיק לאיש. לכן – אל תרגיש אשם.

הגמגום אינו מוריד מכבודך – גדולי העולם גמגמו או מגמגמים.

אנשים צריכים לכבד אותך עם הגמגום זו חובתם המוסרית!!

גם אתה צריך לכבד את עצמך, עם הגמגום.

לכן מותר לך להמשיך ולהיות תקוע באמצע המילה כמה זמן שצריך,
אפילו אם זה הרבה, הרבה זמן.

ואפשר גם ליהנות מזה.

אז למה שלא נגמגם בכיף!!!?