בחירת טיפול בגמגום – ההבדל בין שטף ולבין חווית הגמגום

מאת: שירן ישראל

גמגום הוא לא רק חוסר שטף.גמגום הוא לא רק חוסר שטף. גמגום הוא מכלול של תופעות התנהגותיות, רגשיות וקוגניטיביות אשר מהוות יחדיו את החוויה של האדם שמגמגם.
שני אלו, מידת השטף (או חומרת הגמגום) והחוויה, הם שני דברים שונים בתכלית.
הבנת ההבדל ביניהם היא קריטית להבנה של מהו טיפול טוב בגמגום. 

שטף דיבור (או חומרת גמגום), הוא מושג יחסית ברור. יש דרגות שונות של חומרה של גמגום (קל/בינוני/חמור). וכמובן, שהשטף הוא תנודתי ויכול להשתנות לפי תקופות / סיטואציות / אנשים, עם חוקיות או בלעדיה. 

חוויית הגמגום לעומת זאת, היא מושג שונה לגמרי משטף הדיבור. סקוט יארוס ועמיתיו הם שטבעו את המושג בשנת 2006.  הם פיתחו כלי שמודד "חוויה" ולא שטף, וחילקו אותה ל – 4 חלקים:

  1. תפיסות – זהות כאדם שמגמגם, תפיסות לגבי שטף. כיצד האדם שמגמגם תופס את השטף שלו, וכיצד הוא  תופס את יכולות הדיבור שלו. 
  2. תגובתיות לגמגום – כאן מדברים על תגובות רגשיות (בושה, מבוכה, אשמה), תגובות התנהגותיות (מתח, מאבק, הימנעות) ותגובות קוגניטיביות (אמונות לגבי גמגום, אמונות לגבי תקשורת ודיבור).
  3. תקשורת יומיומית – עד כמה קשה לתקשר במצבים שונים בחיי היומיום – למשל, בעבודה, בי"ס, בית, עם חברים / משפחה / עמיתים.
  4. איכות חיים – באיזו מידה הגמגום משפיע על האיכות החיים, על שביעות הרצון מהחיים, על היכולת ליצור מערכות יחסים ועל היכולת לתקשר עם אחרים. 

ניתן לראות אם כך, שלמרות שבאופן טבעי ואינטואיטיבי גמגום חמור נתפס כמגביל יותר מגמגום קל, אין זה בהכרח נכון. זאת משום שגמגום אינו רק חוסר שטף, אלא חוויה כוללת. יש אנשים עם גמגום קל שהגמגום עבורם הוא סוף העולם והם חווים השפעה דרמטית מאוד של הגמגום על כל תחומי החיים – הימנעויות, קשיים חברתיים, תגובות רגשיות קשות והימנעויות מרובות ממצבי דיבור. ולעומת זאת יש אנשים עם גמגום קשה שאיכות החיים שלהם מאוד גבוהה והם יוצרים קשרים, מתקשרים ביומיום בכל המצבים (עם גמגום, כן כן….), לא מובכים או מתביישים בגמגום ובסה"כ חיים באופן מלא. 

כיצד אבחנה זו קשורה לטיפול בגמגום?
מטרת טיפול בגמגום צריכה להיות לעזור למטופל להיות אדם שמתקשר (Communicator) באופן אופטימלי 

ולאו דווקא אדם שמדבר בשטף (Fluent Speaker).  
כאשר אתם מגיעים לקלינאי/ת תקשורת שמגדירים את מטרת הטיפול כהשגת שטף – שימו לב לנורה האדומה.
מדוע?
ראשית כי שטף הוא דבר חמקמק, גם קשה להשיגו וגם קשה לשמר אותו. ילד עלול לצאת מטיפול עם תחושת כישלון כי לא הצליח להשיג שטף. וכאילו הגמגום לא הספיק לכשלעצמו… עכשיו הוא גם ילד שמגמגם ש"נכשל" בטיפול. 
שנית, ברור שקלינאי תקשורת כזה מבין רק חלק קטן ממה שגמגום הוא באמת. 
לעומתו, קלינאי שמבין מהו גמגום, יעבוד במקביל לעיסוק בשטף, גם על הימנעויות, על תפיסות לגבי הגמגום ועל קבלה עצמית. במקום חתירה ל"הכל או כלום" המאפיינת התמקדות בלעדית בשטף – הוא יעניק למטופל כלים שיתנו לו את יכולת ההתמודדות עם חיים לצד הגמגום באופן קבוע.

(שירן ישראל כותבת בימים אלו את עבודת התזה שלה העוסקת בחוויית הגמגום)