מחקר חדשני מראה שכאשר אנו מקשיבים לאחר, אנו מסתנכרנים עם תחושותיו.
כשמאזינים לאנשים שמגמגמים, גם כשמדובר בהורים ומורים שהגמגום אינו מפתיע אותם, לעיתים המאזין עלול לחוש בעצמו מצוקה. במצב זה, המאזין חש מצוקה, הדובר שמגמגם מזהה את מצוקת המאזין, ודינמיקה זו מקשה על התקשורת.
מחקר עדכני מדגיש שכאשר אנו מקשיבים לאדם אחר, אנו נוטים באופן טבעי לסנכרן את עצמנו עם החוויה הרגשית שלו – תהליך שנקרא סנכרון רגשי. סנכרון הוא מצב שבו המאזין חווה את אותן תחושות רגשיות ופיזיולוגיות (לדוגמה, שינויי דופק, הבעות פנים של עצב או לחץ) כמו הדובר, בזמן אמת.
במחקר, שנערך ע"י חוקרים מובילים באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת חיפה, בדקו האם ניתן לשנות את תופעת הסינכרון. המשתתפים בניסוי צפו בסרטון של אישה שסיפרה סיפור אישי קשה על אירוע מצוקה שחוותה. החוקרים עקבו אחרי התגובות הרגשיות והפיזיולוגיות של המשתתפים באופן רציף בעת ההקשבה.
המשתתפים חולקו לשתי קבוצות שקיבלו הנחיות שונות לגבי אופן ההקשבה:
- קבוצת האמפתיה הרגשית התבקשה לדרג בזמן אמת עד כמה הם מרגישים בעצמם מצוקה כשצפו בסרטון.
- קבוצת החמלה התבקשה לדרג בזמן אמת עד כמה הם מרגישים אכפתיות, דאגה וחום כלפי האישה שבסרטון.
התוצאות הראו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות:
- משתתפי קבוצת האמפתיה היו מאוד מסונכרנים עם מצוקת הדוברת, גם רגשית וגם פיזיולוגית. הם "שיקפו" את המצוקה שלה בצורה חזקה, מה שיכול לגרום לעומס רגשי.
- משתתפי קבוצת החמלה היו פחות מסונכרנים פיזיולוגית עם המצוקה של הדוברת, אך עדיין היו קשובים למצוקתה. הם הביעו בעיקר רגשות של דאגה ורצון לעזור, בלי לחוות מצוקה אישית גבוהה.
המחקר מראה גם שיש אפשרות לצממצם חלקית את הסנכרון הרגשי. כלומר, ניתן להישאר קשובים ורגישים למצוקת האחר מבלי לחוות אותה בעצמנו באותה עוצמה.
לתובנות אלו חשיבות רבה עבור הורים, מורים.ות וקלינאי.ות תקשורת העובדים עם ילדים ואנשים בוגרים שמגמגמים. אנשים שמגמגמים עשויים להרגיש לחץ וחרדה מוגברים כשהמאזין מסונכרן איתם מדי, ומשקף מצוקה בעת ההאזנה. הקשבה מתוך חמלה, המאופיינת בסנכרון מופחת, נותנת מקום לגמגום. הקשבה מתוך חמלה מאפשרת למאזינים לתמוך בדוברים שמגמגמים באופן נינוח יותר, מה שמקל על תקשורת חיובית ותומכת.
Dor‐Ziderman, Y., Cohen, D., Levit‐Binnun, N., & Golland, Y. (2021). Synchrony with distress in affective empathy and compassion. Psychophysiology, 58(10), e13889.