למה טיפול בגמגום לא מצליח?

"ניסיתי את כל השיטות הטיפוליות שקיימות ושום דבר לא עזר". זוהי חוויתם של אנשים רבים שמגמגמים ועוברים משיטה טיפולית אחת לשנייה בתקווה ש"הפעם זה יעבוד". פעם אחר פעם הם מתאכזבים כשהם מוצאים עצמם ממשיכים לגמגם. מצד שני ישנם אנשים אשר בעבר גמגמו והגמגום הפסיק. חלקם של אנשים אלה עברו טיפול. חלקם התגברו על הגמגום בעצמם. מהו השוני בין שתי אוכלוסיות אלה?

אפשר לטעון שאנשים אשר הפסיקו לגמגם הנם פשוט ברי-מזל ושהגמגום שלהם סתם נעלם. העובדה היא שקיימות סיבות מדוע טיפולים מסוימים בגמגום לא עוזרים ומדוע אנשים רבים אשר מגמגמים כן מתחילים לדבר בשטף.

גמגום אינו מופיע סתם. אנשים מגמגמים כתוצאה מן התהליך המוחי בו הם משתמשים להפקת דיבור.

כאשר הטיפול מתמקד בדיבור במקום שיתמקד בתהליך הפקת הדיבור אזי חסרה ההדרכה אשר תלמד את המטופל כיצד לשנות את דרך הפקת הדיבור. שיטות טיפוליות מסורתיות לבעיית הגמגום מתמקדות לרוב על מציאת דרכים וטכניקות להוצאת המלים. לדוגמה, הם מייעצים למטופלים לנשום באופן שונה, להאט את הדיבור, להאריך את הצליל ההתחלתי, וכו. לפעמים המאמץ מתמקד על בניית ביטחון-עצמי. האמונה היא כי ביטחון-עצמי מוגבר יגביר את שטף הדיבור.

לרוב הטיפולים מתעלמים מכך שהבעיה עמוקה הרבה יותר מעצם הדיבור המגומגם. מחקרים בתחום התפקוד המוחי מוכיחים שאנשים מגמגמים מפעילים תהליכים מוחיים שונים להפקת הדיבור מאשר אנשים שדיבורם שוטף. Braun,1997, Finitzo, Pool, Freman, Devous, &Watson, 1991, ) Ingham, Fox,&Ingham,1997) . הסיבה לכך שהמוח מתפקד באופן שונה אצל חלק מן האנשים בעת הפקת דיבור אינה ידועה עדיין. אף-על-פי-כן, ממצאים אלה מרמזים שטיפול בגמגום לא יפטור את הבעיה אלא אם כן התהליכים המוחיים של הדיבור ישונו.

בניסיוני ראיתי שוב ושוב שאנשים מגמגמים יכולים לשנות את דרך הפקת דיבורם. התהליכים המוחיים אינם מקובעים. ניתן לפתח התנהגויות חדשות לעיבוד תהליכים מוחיים. התוצאה היא דיבור שנשמע נורמאלי ואשר היינו יותר אוטומטי ויותר קל להפקה מאשר דיבור מגומגם. בד בבד, הולך ומתגלה קושי הנובע מנטיית המוח לדחות את שינויה של המתכונת הנבחרת לעיבוד התהליך המוחי אשר בוססה מכבר. ביסוס תוכנית חדשה לעיבוד התהליכים המוחיים דורשת החלטיות ויוזמה.

בשש-עשרה השנים האחרונות עסקתי בהעמקת הבנתי ובליטוש הידע שלי בכל הנוגע לתהליך עיבוד הדיבור על-ידי אנשים שדיבורם הנורמאלי שוטף, לעומת אנשים מגמגמים. כבר מטרות הטיפול בודאי אינן עבודת ניחוש. מצאתי יחס ברור של סיבה והשפעה בין התהליכים המוחיים לבין שטף הדיבור שנוצר. כאשר התהליכים הנורמאלים מושגים, התוצאה היא דיבור שוטף שנשמע נורמאלי (Dahm & Kaplan, (2000. מהירות הדיבור וקצבו הנם גמישים ונורמאלים. כל זה נשמע אידיאלי. יחד עם זאת קיים מכשול גדול מאוד בו נתקלים אנשים מגמגמים ואשר מונע מהם שימוש בתהליך פשוט יחסית לתהליך המסובך ביותר בו הם נוקטים. המכשול הזה הוא עצם עשיית שינוי!

חלק מן הטבע האנושי הוא להתנגד לשינויים. אנשים מגמגמים בדרך-כלל רוצים שדיבורם ייעשה שוטף אולם הם אינם מוכנים לתחושה של שטף. הם אינם מוכנים לוותר על שליטה. הם אינם מוכנים לשמוע את הצליל של קולם הטביעי. הם אינם מוכנים לחשוב על הרעיונות מבלי לחשוב על המלים. הם אינם מוכנים ממש לדבר בבהירות ובברור. לעיתים קרובות הם נאבקים לא לשנות את התנהגותם מכיוון שהשקפתם הנה ששינוי הוא העמדת-פנים ומשחק-תפקידים וש"אין הם עצמם".

שינוי איננו מקובל כחלק מן הדינמיקה של החיים. אנשים מגמגמים, בשמעם עצמם מדברים בשטף, מתקשים לקבל את עצמם החדש או השונה שנוצר. הם אינם חשים בנוח עם המוזרות החדשה שהם יצרו בעצמם.

פיתוח דרך חדשה להפקת דיבור הנה אך חלק מתכנית טיפולית שלמה. זריעת זרעי השינוי הנה בעלת חשיבות שווה. במהלך הטיפול אנשים יכולים לעשות צעדים להשגת היעד שהם מבקשים. כאשר הם מטפחים גישות חדשות, אמונות חדשות, ועמדות התמודדות חדשות יחד עם שימושם בדרך חדשה להפקת דיבור, הם יכולים לדבר בשטף. טיפול אינו יכול לעבוד מעצמו. רק האדם שמגמגם ומעוניין בשינוי יכול לחולל את השינוי ולקבלו כחלק בלתי ניפרד מעצמו. אזי תהיה להם הצלחה וחוויה טיפולית מתגמלת.

Braun, A.R.., Varga, M., Stager, S., Schulz, G, Selbie,S., Maisog J.M., Carson, R.E., Ludlow, C.L. (1997) A typical lateralization of hemispheral activity in developmental stuttering: an H2 15O positron emission tomography study.  In W. Hulstijn, Pascal H.H.M. van Lieshout, & H.F.M. Peters, (Eds.), Speech production: motor control, brain research and fluency disorders. (pp. 279-292) Amsterdam, Netherlands: Elsevier.

Dahm, B.L and Kaplan, Y., (2000) Speech naturalness of stutterers following generating fluent speech therapy, In  Bosshardt, H., Yaruss, J.S. & Peters, H. (Ed), Fluency disorders: theory, research, treatment and self-help: Proceedings of the Third World Congress on Fluency Disorders, (361-366). International Fluency Association, Netherlands: Nijmegen Press.

Finitzo, T.., Pool, K.D., Freeman, F.J., Devous, M.D.,Sr., & Watson, B.C. (1991). Cortical dysfunction in developmental stutterers. In H.F.M. Peters, W. Hulstijn, & C.W. Starkweather (Eds.), Speech motor control and stuttering (pp. 251-262) Amsterdam: Elsevier.

Ingham, R.J., Fox, P.T., & Ingham, J.C., (1997) An H2O15 positron emission tomography (PET) study on adults who stutter: Findings and implications.  In W. Hulstijn, Pascal H.H.M. van Lieshout, & H.F.M. Peters, (Eds.), Speech production: motor control, brain research and fluency disorders. (pp. 293-305) Amsterdam, Netherlands: Elsevier