אושרה סער, בחורה מגמגמת, מספרת על המאבק שלה עם הגמגום לקראת השתתפותה בתחרות מיס פרוגרס ישראל

אושרה סער, בחורה מגמגמת, מספרת על המאבק שלה עם הגמגום לקראת השתתפותה בתחרות מיס פרוגרס ישראל.

"הוא תמיד דואג להזכיר לי שהוא איתי, הגמגום הנאמן בו אני נלחמת כל הזמן".

וכמו בכל הזדמנות שיש לי לעלות על במה, אני תופסת את עצמי בידיים כדי לקדם את המודעות לגמגום.

אני מקבלת בטחון ואומרת לעצמי:

"אושרה, אלו רק כמה ימים של חשיפה שיכנסו למודעות של מאות אנשים ואז יהיה לך קצת נחת, יזכרו אותך וידעו שיש דבר כזה גמגום, כבר לא תצטרכי להסתיר את זה מכל אחד"

"אז שיצחקו, שירימו גבה, כרגע יש לי בטחון והמטרה מספיק מקודשת".

מותר לי לכוון גבוה

אבל תמיד מגיע הרגע שהאנרגיה הנפשית נגמרת, והנה אני מתמודדת עם כל זה שוב, כל פעם מחדש.

נאבקת בעצמי בכל מחשבה על איזו מילה להוציא, האם מה שאני רוצה לומר חשוב מספיק? האם לשאול את השאלה הזו? האם לפנות לאדם הזה? לגשת לראיון עבודה, להזמין תור בטלפון, להתקשר לטכנאי, לברר על לימודים…

כלואה בתוך עצמי בכל אות, בכל הברה,  כל יום, כל היום, כבר 14 שנה.

בולעת את הבושה מכל צחוק מתפרץ ואומרת לעצמי: הם לא אשמים. הם פשוט לא יודעים.

הם לא יודעים מה זה גמגום, הם לא יודעים איך להתמודד עם זה. ואין מי שיסביר להם.

ואני תוהה מתי הפסיקו שיעורי החינוך בבית הספר להיות כל כך ערכיים? מי ממשיך ללמד קבלת השונה?

ממתי דוחפים דור שלם לבגרויות, לקבל השכלה ושוכחים את הלימוד העיקר בחיים – להיות בני אדם טובים.

ממתי המעמד וההצלחה שלנו תלויים בכמות האנשים שדרסנו בדרך?

איזה דבר טוב הענקנו לחברה בשנה האחרונה אם לא בחודש האחרון?

האם הקשיים שאנחנו עוברים זה מה שאנחנו מאחלים לדורות אחרינו?

כמה זמן עוד נמשיך לשפוט אחרים? ועוד לפני שאנחנו שופטים את עצמנו..

אנחנו זכאים לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו.

אנחנו זכאים לחיות כאן כמו כל אדם שיש לו זכות קיום בידיעה שאף אחד לא יפגע בו.

אנחנו זכאים לכוון גבוה, לשאוף, להתפתח, להתקדם.

זכאים להיות חופשיים ממגבלות חברתיות".