נקמת הילד המגמגם….

מאת אור כהן

אור כהן

על דעות קדומות והכללות

 

בכיתה ח' המורה לספרות הקריאה לנו שיר בשם "נקמת הילד המגמגם" מאת רוני סומק. כחלק ממערך השיעור היא דרשה מילדי הכיתה לזרוק אסוציאציות למילה "מגמגם", כמובן שהמילים "ביישן", "מופנם", "שקט", "מסכן", "מוגבל", ישר נזרקו לחלל האוויר. המורה הנהנה כאות הסכמה.

קפאתי. כמגמגם, ועוד כמגמגם שנזרק מכל מסגרת טיפולית בטענה שהוא לא ברמה קריטית לטיפול, מעולם לא חשתי צורך לקחת על עצמי את מלאכת ייצוג אוכלוסיית המגמגמים באשר הם, אך באותו הרגע כנראה שזה היה חזק ממני.
התפרצתי ו"בצניעות" האופיינית לי, שאלתי אותה האם היא יכולה לתאר אותי, כילד מגמגם, באמצעות אותן המילים שצוינו, היא מיד התגוננה ואמרה שלא ו"שלכל כלל יש יוצא מן הכלל". איזה כיף, כנראה שאני יוצא מן הכלל וכל שאר המגמגמים הם אנשים מופנמים שהסיכוי שלהם להוכיח אחרת ממה שתופסים אותם פוחת אל מול אותה מורה לספרות.
כעסתי.

למען ההגינות, מעטות הפעמים שאנשים הציבו לי את הגמגום כמכשול בחיים ושפטו אותי על כך, אבל מטבע הדברים תמיד חייתי בצלו.
הרגשתי שהמאמץ שלי להוכיח את עצמי בפני החברה לעד יהיה גדול יותר משל רוב האנשים.
האנרגיה שמגמגם מפיק על מנת לדבר היא עצומה וההרגשה היא שכל איברי הגוף נרתמים להוצאת מילים בשצף קצף מיוחל. תדמיינו את התחושה שאתם עומדים בפני קהל בפעם הראשונה ומתחילים לדבר, כנראה שבהתחלה לא תצליחו להוציא מילה, ואם הצלחתם, אז סביר להניח שבזו שאחריה כבר תתקשו. עכשיו תתארו את אותה התחושה, רק כל הזמן. כשאתם מתקשרים להזמין פיצה, בראיון עבודה או סתם כשאתם מדברים עם חבר ברחוב. זוהי התמודדות יומיומית בפעולה בסיסית שנתפסת כמובנית מאליה – דיבור.

נורא קל לקטלג, לתייג ולכפות על אדם תבנית מוכתבת מראש.

אני אור, ואני מבקש מכם לחשוב שנייה לפני שאתם פועלים, כי בסופו של דבר עומדים מולכם אנשים שבסך הכל מנסים להוכיח לכם אחרת.