מידע לגננות בנושא גמגום

גמגום אצל ילדים מופיע על פי רוב בגיל 2-4. זהו הגיל בו את, הגננת, דומיננטית בחייו של הילד. ערנות ומודעות שלך עשויות לעצור תהליך בו חוסר שטף או גמגום של הילד הופכים לבעיה כרונית.

חוסר שטף בדיבור היא תופעה נפוצה בקרב ילדי הגן. כ-20% מכלל הילדים בגיל הרך עוברים תקופה של חוסר שטף, המעורר תהיות או דאגה אצל הוריהם. בקרב 5% הגמגום נמשך 6 חודשים ויותר. ברוב המקרים (כ-3/4) תקופה זו חולפת והגמגום נעלם, מלבד 1%. בקבוצה זו הגמגום נשאר והופך לבעיה כרונית. כיום לא קיימת עדיין אפשרות לנבא מי יהיו אותם ילדים.

פעמים רבות, כאשר הורים פונים לרופא הילדים או לגננת בנושא חוסר השטף של ילדם, נאמר להם שגמגום בגיל הרך הוא עניין נפוץ וחולף, וכי עליהם להמתין בסבלנות עד שהתקופה תעבור. אין זה כך. הגיל הרך הוא חלון הזדמנויות לטיפול מוצלח בדרך כלל, וקל יחסית, בגמגום. ככל שהזמן חולף כך קשה יותר לטפל בגמגום ולמנוע את התפתחותו להפרעה כרונית.

יש ילדים מגמגמים שאינם מודעים לגמגום, ויש המודעים לגמגום אבל אינם חשים תסכול בשל כך. יש גם ילדים המגיבים קשה לגמגום. ילדים כאלה יתאמצו להימנע מהגמגום, למשל, על ידי דחיפה חזקה יותר של הדיבור החוצה, מצמוץ בעיניים, דיבור בצורה שונה וכדומה. ככל שהילד יתאמץ להימנע מגמגום, או שיימנע ממצבי דיבור בגלל הפחד לגמגם – הגמגום יחמיר. במקרים רבים גם סביבתו של הילד (הורים, משפחה, חברים, הגננת), מגיבים לגמגום באופן שגורם לילד להתאמץ כדי להימנע מגמגום. תגובותיו של הילד לגמגום ותגובות הסביבה לגמגום שלו, מכניסים את הילד למצב של סחרור, שתוצאתו עלולה להיות החמרה של הגמגום.

טיפול בזמן יכול למנוע את כדור השלג. בנוסף, גם אם הגמגום ייפסק מעצמו, הרי שהתעלמות או המתנה, ללא טיפול, מותירה את הילד לבד עם חרדותיו, ואת המשפחה במצב של חוסר וודאות. לעתים די בפגישה אחת או שתיים עם קלינאי תקשורת, שיקלו על הילד ועל המשפחה, ויאפשרו להם התמודדות טובה בתקופה זו . 

מהו גמגום?
גמגום היא הפרעה תקשורתית הפוגעת ביכולת לדבר באופן שוטף. הגמגום מופיע לרוב בגיל שנתיים עד 4 שנים, אך יכול להופיע גם מאוחר יותר. כ-5% מאוכלוסיית הילדים עוברים תקופה של גמגום. אצל רובם (75%) הגמגום נעלם כעבור חצי שנה או יותר. אצל 1% מקרב הילדים, הגמגום אינו חולף, והופך לבעיה כרונית. כאשר הגמגום נמשך לפחות 3 שנים, קיים סיכוי נמוך שהוא יחלוף. לפיכך, הסיכוי לכך שילד בגיל בית הספר יפסיק לגמגם, נמוך. התדירות ומידת הקושי של הגמגום יכולים להשתנות באופן קיצוני בהתאם למצב בו הילד נמצא. למשל, יתכן מצב בו הילד לא יגמגם, או שיגמגם מעט, כאשר הוא מדבר עם חברו הטוב, אך כאשר הוא מתבקש לדבר במפגש, הוא יגמגם יותר. גמגום נוטה להשתנות גם על ציר הזמן, ללא כל סיבה נראית לעין. לילד המגמגם יכולה להיות "תקופה קלה" במהלכה הוא יגמגם מעט, ו"תקופה קשה" בה הוא יגמגם יותר. תקופות כאלה יכולות להמשך שבועות או חודשים. מספר הבנים המגמגמים עולה על מספר הבנות המגמגמות, ביחס של 1:4 לערך. 

סיבה לגמגום
על אף שהסיבה לגמגום עדיין איננה ידועה, קיימת הסכמה בין חוקרים בתחום כי, ככל הנראה, מדובר במכלול של גורמים לתופעה – אוסף משתנה של גורמים נוירו-פיזיולוגים, גנטיים, התפתחותיים וסביבתיים. לגמגום לעתים מרכיב תורשתי. לכ-60% מהילדים המגמגמים, יש קרוב משפחה אשר מגמגם. חשוב לזכור שגמגום איננו הפרעה רגשית, והוא אינו נגרם עקב בעיות פסיכולוגיות. ילד אינו מתחיל לגמגם מפני שהוא ביישן, חרד או לחוץ, אלא להיפך: הגמגום הוא זה שיוצר אצלו מבוכה ולחצים. בנוסף, מחקרים מוכיחים שאין קשר בין גמגום לבין אינטליגנציה. אין הבדל בין רמת האינטליגנציה של ילדים או מבוגרים מגמגמים, לבין אלה שאינם מגמגמים. בנוסף, ידוע בוודאות שגמגום אינו נגרם באשמת הילד או באשמת הוריו. 

סוגי גמגום
גמגום יכול להתבטא במספר צורות. מאפייני הגמגום משתנים מילד לילד:

  • חזרות: חזרה על מילים, על הברות או על צלילים. לדוגמה: "אני אני אני אני אני רוצה לשחק בפזל";  "א א א א אני רוצה לצאת החוצה".
  • הארכת צלילים: לדוגמה: "שששששששששששש שלום".
  • חסימות: הילד נראה כמנסה להגיד דבר, אך הוא אינו מצליח להפיק צליל.
  • "מילות פקק": הוספה של מילים או של הברות, בתדירות הגבוהה בהרבה מהנורמה. למשל: "א אני אם רוצה לשחק עם א ירון".

תופעות נלוות לגמגום
פעמים רבות מתלוות לגמגום הראשוני התנהגויות נוספות, שמקורן במאמץ שעושה הילד כדי לא לגמגם או כדי "להוציא את המילים החוצה":

  • מתח בצוואר, בשפתיים ובלסת.
  • תנועות שונות בגוף, כגון מצמוץ, תיפוף, רקיעה ברגליים, תזוזות ראש.
  • הימנעות מקשר עין.
  • הימנעות משימוש במילים מסוימות.
  • הימנעות מדיבור.

כיצד להקשיב לילד ולדבר איתו:

  • חשוב להיות קשובים אל הילד, לשדר לו שחשוב לך לשמוע אותו, שיש לך זמן וסבלנות להקשיב לו עד שיסיים. להגיד לכל ילדי הגן שחשוב לך לשמוע את כולם, ושיש זמן.
  • שמירה על קשר עין עם הילד כאשר הוא מדבר.
  • דיבור בצורה רגועה ואיטית, אך ללא מלאכותיות, ומתן זמן לילד להגיב.
  • שמירה על אווירה של קשב וסבלנות. לכל הילדים קשה יותר לדבר כשהם בלחץ של זמן, או כאשר ישנן הפרעות והתפרצויות.
  • הימנעות מהתפרצות לדבריו של הילד כאשר הוא מדבר. אם הוא פונה אליך כאשר את מדברת עם מישהו אחר או כאשר את עסוקה ואינך יכולה להקשיב לו, אמרי לו לדוגמא: "עכשיו אני מדברת עם יעל. תיכף אסיים ואוכל להקשיב לך".
  • אל תשלימי עבור הילד מילים או משפטים. אם הילד "תקוע" הרבה זמן ולא מצליח להמשיך לדבר, אפשר לשאול אותו אם הוא מעוניין בעזרה.
  • אל תתני לילד עצות כגון "תנשום עמוק", "עצור והתחל מחדש" וכדומה. הילד יודע מה הוא רוצה לומר, אולם הוא לא מצליח להגות את המילים. עצות כאלה עלולות לגרום לילד תחושת כשלון ואשמה.
  • נסי להפחית את מספר השאלות שאת שואלת את הילד. בדרך כלל, לילדים מגמגמים קל יותר להתבטא באופן חופשי מאשר במענה לשאלות או לדרישות דיבור.
  • עודדי את הילד לקחת חלק פעיל במפגש, ושבחי אותו כאשר הוא עושה כן.
  • התייחסי אל הילד כפי שאת מתייחסת לכל ילד אחר בגן.

מתי להפנות את הילד לאבחון אצל קלינאית תקשורת?
לא כל חוסר שטף בדיבור הוא בהכרח גמגום. ילדים ומבוגרים כאחד אינם מדברים באופן שוטף כל הזמן. יש עצירות, היסוס, חזרה על מילים והברות. בקרב ילדים המצויים בעיצומו של תהליך רכישת השפה ובעיצומה של התפתחות נרחבת, צפויות להימצא יותר חזרות על מילים, על הברות והארכות של צלילים. עם זאת, במקרים בהם הילד מראה אחד או יותר מהאפיונים הבאים, רצוי לדבר עם הוריו ולהפנות אותם לאבחון אצל קלינאי תקשורת:

  • תדירות גבוהה של חוסר שטף (יותר מאחת ל-10 משפטים).
  • מספר חזרות גבוה (למשל, חזרה של 3 פעמים ויותר על אותה  הברה).
  • הילד נתקע בלי יכולת להוציא צליל מהפה.
  • לחוסר השטף בדיבור מתלוות תופעות כגון מצמוץ בעיניים, תזוזות בידיים, ברגליים, בראש.
  • הילד מתוסכל, נמנע ממצבי דיבור או מבטא פחד שקשור בדיבור.
  • הוריו של הילד מביעים דאגה בקשר למצב הדיבור של ילדם.
  • הילד מגמגם כבר 3 חודשים ויותר.

בכל מקרה של ספק, עדיף להפנות לאבחון מאשר להתעלם מהבעיה. פעמים רבות, שיחת הדרכה אחת או מספר פגישות אצל קלינאי תקשורת ישפרו את המצב האובייקטיבי של הילד ואת תחושתו ותחושת ההורים על ההפרעה. ניתן להפנות הורים מודאגים גם לקבלת מידע באתר זה.