כיצד היינו רוצים שיתייחסו אלינו

חזונו של אמב"י כפי שזה גובש על ידי יוזמי ומקימי הארגון והוכרז בכנס הראשון של הארגון (אשר נערך בתאריך 22.10.98) היה "יצירת עולם אשר מבין גמגום". השאלה הנדרשת היא כיצד ?

כאשר אני שואלת את עצמי, כאדם מגמגם, כיצד הייתי רוצה שיתייחסו אלי, וכיצד אני רוצה שהסביבה תבין את הגמגום שלי (תרתי משמע) מוצאת אני כי התשובה לשאלה זו אינה פשוטה.

במהלך השנים צברתי, כמו רבים מאתנו, פז"מ גמגום נכבד, ויחד עימו פיתחתי יכולת לפרש את האופן בו בן שיחי מתייחס אלי כאשר הוא שומע את ה "א..א.. " הראשון ו"לקרוא" את המחשבות המתרוצצות במוחו. את התגובות ניתן לחלק, באופן גס, לשני אופנים, אופן ההתייחסות הראשון גורם לי לחוש בנח במהלך השיחה, הכוונה היא למקרים בהם בן שיחי מאזין בסבלנות לדברי ללא השלמת מילים או משפטים, גם כאשר בן שיחי יודע מה ברצוני לאמר, תגובה זו גורמת לי להרגיש כי לא משנה איךאני מדברת אלא מה אני אומרת.
התגובה השניה גורמת לי לחוש כאדם נחות ביחס לבן שיחי, מדובר באנשים המשלימים את דברי, כמובן מתוך רצון לסייע לי (אך גם לעצמם בעצם), אנשים אשר בחברתם אני חשה כי עצם התקשורת עימי מלחיצה אותם ומעמידה את שני הצדדים במצב לא-נעים. יחד עם זאת, למדתי במהלך השנים כי האנשים היותר סבלניים ביחס לגמגום שלי, הם לרוב אנשים יותר צעירים, וכן – לרוב אלו הבנות. האנשים הפחות סבלניים כלפי הגמגום שלי, ואלו אשר אני יכולה כמעט "לשמוע" את הסטריאוטיפים המתרוצצים במוחם כאשר הם שומעים את ה א… הראשון, אלו האנשים המבוגרים יותר. אני מניחה שהדבר קשור למידת
פתיחות, אשר ניתן אולי לקשרה לסטריאוטיפים אשר מגבש לעצמו האדם במסגרת ניסיון חיים מצטבר.

יחד עם זאת, כאשר אני שואלת את עצמי "כיצד אני רוצה שהחברה תתייחס אלי כאל אדם מגמגם", עלי לקחת בחשבון גורם מפתח – אני ! אם יש דבר אחד אשר למדתי במהלך השנים הוא כי החברה תתייחס אלי כפי שאני מציגה את עצמי ! הדבר תקף לא רק ביחס לאנשים מגמגמים, אלא לאנשים הסובלים מבעיות שונות, או " סתם" אנשים שאין להם בעיות )יש כאלו?( אם אנו
כאנשים מגמגמים נציג עצמנו ראשית כל כבני אדם, כך יתייחסו אלינו.

אם נציג עצמנו כמגמגמים, ואחר כך כבני אדם – כך יתייחסו אלינו. אל לנו לשכוח כי בנוסף לגמגום אנו בעלי תכונות ואפיונים שונים, כמו כל בני האדם, למעשה. אז נכון שה"בעיה" שלנו מעט גלויה יותר לעין, אך עלינו להקרין לסביבה כי הגמגום מהווה עבורנו אפיון נוסף, יחד עם היותנו נבונים/נחמדים/נאים/סבלנים ועוד תכונות קצת פחות טובות.

אי לכך חושבת אני כי עלינו, באמב"י לחתור ראשית להציג את עצמנו כבני אדם, ככל בני האדם, בעלי מגבלה מסוימת, אשר אינה דורשת התייחסות מיוחדת, פרט לאולי מעט סבלנות, כי בסוף כל ה א… א… מסתתר לו אדם שרוצה להביע את עצמו, להאזין לאחרים ולתקשר עמם.