מחקר מוח מסייע לנו להבין את הגמגום

תירגם: ברק ליברמן

באוגוסט 2002 , סיקור חדשותי בדבר מחקר מוח של מגמגמים הכה גלים. קבוצת חוקרים מהמבורג, גרמניה , טענה כי גילתה אנומליה מבנית באזור מסוים בצד השמאלי במוח של אנשים מגמגמים. זו חדשה מעניינת היכולה לשפוך מעט אור בנושא הבנת הגמגום. זו הסיבה שבעטיה החלטתי לכתוב את המאמר עבור Speaking Out , אודות הממצאים העדכניים של המחקר הזה.
אנסה לסקור את ההתקדמות שחלה במחקר המוח של אנשים מגמגמים, ולהסביר תוך כדי כך את המורכבות שבגמגום. בהמשך אסקור מספר שיטות אפשריות לטיפול.
הדברים המובאים במאמר משקפים את עמדותיי הפרטיות , אני ממליץ בחום לכל אחד לעבור על מראי המקום המובאים בסוף המאמר.

גמגום הוא תופעה מורכבת ברמת החברתית, הפסיכולוגית , ההתנהגותית והנוירולוגית. למרות מאה שנות מחקר ארוכות, יהיה זה נכון לומר, שאין לאף אחד מושג לגבי המנגנון המונח ביסודו של הגמגום , ולא נוסחה אף תיאוריה אודות הגמגום שניתן להוכיח או לאמת אותה. הבעיה הרבה יותר מורכבת מאשר תהליך נראה לעין של הפקת דיבור, וככל הנראה מערכות האחראיות על שפה , תכנון וביצוע דיבור במוח מעורבות בעניין. עד לאחרונה לא היו כלים יעילים לבחינת מוח האדם, אבל כיום, ניתן להתבונן ישירות במוח האדם לפרטי פרטים , והמהפכה בהבנת מוח האדם בעיצומה.

שתי השיטות המובילות כיום להדמיית פעילות המוח הן PET ו- fMRI . הן בוחנות שינויים בזרימת הדם. ככל שהאזור במוח פעיל יותר , כך זרימת הדם בו תגבר. PET הייתה השיטה הראשונה בה נעשה שימוש בהדמיית מוח האדם. fMRI מסוגל להראות פרטים באופן רחב יותר בפחות זמן חשיפה. שתי השיטות לא מושלמות עדיין, אך טכניקות לסריקה מתפתחות בקצב מהיר.

BrainResearch

סריקות fMRI המראות את האזורים הפעילים בזמן קריאה אצל אנשים מגמגמים באדיבות ד"ר קריסטין פרייביץ', אוניברסיטת פרנקפורט).

שלושה עקרונות חשובים, רלוונטיים גם לגמגום, התגלו ממחקרי מוח האדם.

  1. מוח האדם עובד באופן מודולארי, כלומר, אזורים מסוימים במוח אחראים על משימות מסוימות.
  2. מוח האדם מגיב בעקביות לגירויים חיצוניים , כאשר אזור מסוים מפסיק לתפקד, אזור אחר ימלא את משימותיו.
  3. את המקור למספר בעיות "פסיכולוגיות" כמו דיכאון קליני, סינדרום טורט, דיסלקציה ואחרות, ניתן לשייך עתה לכשל נירולוגי או ביוכימי במוח. את האספקטים הפסיכולוגיים של בעיות אלה ניתן לראות כהחרפה של המצב או כתוצאה של המצב , ולא כסיבה שלו.

חשוב לשים את ממצאי קבוצת המבורג בפרספקטיבה הנכונה, ולבחון את מחקרי המוח הקודמים. במשך שנות ה-90 , מספר קבוצות מחקר סקרו את מוחם של אנשים מגמגמים באמצעות סורק
ה- PET , ביניהן ניתן למצוא את אינגהאם ופוקס, קרול ודה-ניל, בראון ואחרות. שיטות הסריקה לא היו חזקות מספיק כדי להתמקד באזורים מסוימים במוח באופן חד משמעי. לדוגמא, דיבור תוך כדי תנועה מפחית את חדות הסריקה , ומקשה על ההבחנה בין סיבה לתוצאה עקב רזולוציה לא מספיק טובה וממצאים סטטיסטיים לא מובהקים.

למרות זאת, הממצאים הבאים הם עקביים לאורך כל המחקרים :
1. ככלל, רמת הפעילות במוחו של אדם מגמגם אינה שונה מזו של אדם לא מגמגם.
2. ישנם הבדלים ברורים בין אנשים מגמגמים ללא-מגמגמים ברמות הפעילות במספר אזורים במוח במהלך הדיבור.
3. האזור השמאלי האחראי על הדיבור במוח של אדם מגמגם פעיל פחות , ואילו האזור הימני פעיל יותר.
4. אפילו במהלך דיבור שוטף אצל אדם מגמגם, ישנם הבדלים בפעילות במוח, אולם הם פחות מובהקים.

האם רמת פעילות שונה בכמה אזורים במוח הם הסיבה לגמגום או תוצאה שלו ?
למשל, נראה במחקרים כי קליפת השמע (auditory cortex) אצל אנשים מגמגמים פחות פעילה. האם אזור זה נחלש הודות לרעש מתמיד ( כמו מגורים בסמוך לפסי רכבת ) , או נגרם בחלקו ממשוב שמיעתי נמוך. או שמא הסיבה מורכבת ממספר גורמים ? לדוגמא , האזור במוח נחלש הודות לרעש , והדבר גורם לגמגום להיות קשה יותר ופחות קל לטיפול ?
בעזרת טכניקת סריקה נכונה, ניתן לסנן השפעות חיצוניות. כיוון שכל אדם מגמגם בצורה שונה, אזורים שונים במוח פעילים אצלו יותר מאחרים. לכן רק אזורים הסובלים מעודף או מחוסר פעילות באופן עקבי אצל כל האנשים המגמגמים ולא אצל האנשים הלא-מגמגמים יכולים להיחשב כגורמים לגמגום. כמובן, כל זה נכון רק אם ניווכח שיש גורם בסיסי לכל סוגי הגמגום.

המחקר שפורסם במהדורת אוגוסט של "The Lancet" הוא דוגמא נהדרת למחקרי המוח האחרונים הנעזרים בטכנולוגיית הדמיה חדשה ורבת עוצמה. שלא כמו במחקרי PET הקודמים, המדענים מקבוצת המבורג לא חקרו את פעילות המוח, אלא, השתמשו בטכניקת MRI הנקראת DTI כדי למדוד את הדיפוזיה (פעפוע) של המים ברקמת המוח.
הם בחנו אזורים במוח בעלי מבנה סיבי שונה באופן מובהק בין מגמגמים ללא-מגמגמים.
הסיבים בנויים ממיליוני זרועות ארוכות המחוברות ביניהן , אקסונים, המעבירות סיגנלים חשמליים בין תאי עצב. האקסונים יכולים להעביר סיגנלים רק אם רקמה מבודדת הנקרא מיאלין עוטפת אותם.ארגון עקבי וצפוף של אקסונים מבטיח העברת סיגנל יציבה.
לדוגמא, המרקם הסיבי המחבר בין שני חצאי המוח, מכיל מארג אקסונים צפוף ועקבי ביותר.
חוקרים סבורים שפעפוע מים דרך המרקם הסיבי מתקשר ישירות לארגון העקבי של האקסונים.
כך , טכניקת ה DTI מודדת את איכות התמסורת, כמו שניתן למדוד את רמת רעש הרקע בקווי טלפון.

המדענים מקבוצת המבורג מצאו אזור במוח בעל דיפוזיה נמוכה בצורה עקבית אצל אנשים מגמגמים. זהו אזור ה – rolandic operculum בחלק השמאלי של המוח המיוחס לדיבור. התוצאות מצביעות על חולשה מבנית. המדענים הסיקו מכך, שגמגום יכול להיגרם כתוצאה מהפרעה בתמסורת סיגנלים דרך ה- rolandic operculum לחלקים במוח האחראים על הגיית ותכנון הדיבור. הפרעה בתמסורת הסיגנלים מצביעה על תזמון לקוי בין השפה לאזורים שונים במוח האחראים על הדיבור. הממצאים הללו קונסיסטנטיים עם מחקרים אחרים המראים על הפרעה בתזמון בין אזורים במוח האחראים על תכנון הדיבור וביצועו. הממצאים מתאימים גם למחקר על הבדלים אנטומיים באזורים סמוכים במוח, הטוען שפעילות היתר באונה הימנית במוח היא פיצוי לתפקוד הלקוי של ה – rolandic operculum באונה השמאלית.

המדענים סבורים שטכניקות לשיפור שטף הדיבור כמו קריאה במקהלה מצליחות, כיוון שהן מספקות שעון חיצוני שמאפשר לאזורים השונים במוח לסנכרן תהליכי שפה ודיבור.
הסנכרון אמור להתבצע תמיד, אך ה- rolandic operculum נכשל בהעברת הסיגנלים בצורה יעילה ובכך פוגע במנגנון הסנכרון.
הם מאמינים שההבדל הפיסי ב – rolandic operculum אינו תוצאה של הגמגום , אלא הסיבה שלו. המדענים משערים שדחיסות נמוכה במבנה המרקם הסיבי , מקורה בליקויים בהיווצרות המיאלין (הרקמה העוטפת סיבי עצב לשם בידודם ב.ל.) , או בכישלון בפיתוח מרקם עשיר של אקסונים ב – rolandic operculum השמאלית בתקופת הילדות המוקדמת. במהלך שנות החיים הראשונות , המוח מפעיל יותר ויותר אזורים במוח כמו דיבור, תכנון פעולות או מרכזי שליטה עצמית , כאשר הילד לומד לדבר, לתכנן פעולות מראש או לתרגל שליטה עצמית. יתכן מאד, שגנים מסוימים יכולים להשפיע על שכיחות הליקוי , דבר שמתאים למחקרי הגנים האחרונים.

לסיכום, המחקר נראה רציני מבחינה מחקרית, אולם הוא כמובן צריך להיבדק באופן עצמאי ע"י קבוצות מחקר נוספות, ויתכן שחלק מהשערותיו יתבררו כשגויות. בהסתמך על מחקרים קודמים, הם גיבשו תיאוריה לגמגום שניתנת לבדיקה ובחינה, וזאת התקדמות גדולה.

כרגע, הבה נניח שממצאי המחקר נכונים , כלומר ה – rolandic operculum השמאלית לא מתפקדת כשורה. מהו המנגנון הכי סביר של הגמגום ? ההשערה שלי היא, שיש עוד אזור בחלק הימני במוח בעל תפקיד מפצה, כיוון שאנשים מגמגמים מסוגלים לעיתים לדבר באופן שוטף. המנגנון המפצה הזה מתקן שגיאות והוא יותר רגיש להפרעות מאשר מנגנונים אחרים במוח. המנגנון המפצה סובל בוודאי מעודף פעילות במצבי לחץ ובעת קשיי דיבור רגשיים או דקדוקיים. הסימפטומים של הגמגום כמו חסימות, משוב קולי מופחת, שתיקות, הימנעות מדיבור ופחד הם התנהגויות נלמדות מתקופת הילדות. הן מתגברות עם הזמן וגורמות לגמגום להיות הרבה יותר גרוע ממה שהוא. הרגלים קשה לשנות.

ללא ספק, הגברת התחכום בהדמיות המוח מעודדת מחקרים ותוביל בקרוב למסקנות אמפיריות נוספות.
למשל, אני בקשר עם קבוצת מחקר בפרנקפורט, גרמניה. יש להם גישה לסורק fMRI רב-עוצמה , והם משתמשים במתודולוגיה מסוימת כדי לנטרל השפעות שמקורן בתנועה. תוצאות סריקות המוח שלהם מוצלחות ביותר , והם מסוגלים למקם אזור מפצה מסוים , אם הוא אכן קיים, שפעיל באופן עקבי רק אצל אנשים מגמגמים. חשוב להדגיש שמחקר לעולם אינו אמת אחת ויחידה, ולעיתים קרובות המציאות מתבררת כשונה ממה שניתן היה לחשוב לכאורה.

האם המחקרים האחרונים יובילו לטיפולים טובים יותר ? זו שאלה קשה. ראשית, אנשים מגמגמים לא צריכים רק להתמודד עם הפגם בדיבורם , אלא גם עם החברה הסובבת אותם. לדעתי, ההשערה בדבר הפרעה נוירולוגית כסיבה המקורית לגמגום מחייבת מחקר בכיוון הזה, ותכניס דברים לפרספקטיבה הנכונה. שנית, גמגום הוא מצב מורכב. גורמים התנהגותיים ופסיכולוגיים תורמים מאד לליקוי שהגמגום יוצר. השאלה המעניינת היא האם שיפור ניכר ברמה הנוירולוגית יגרום לאספקטים ההתנהגותיים והפסיכולוגיים להיעלם אט אט. הכמות הגדולה של המקרים בהם אנשים חוזרים לגמגם לאחר טיפול בדיבור מראה עד כמה חזקים ומשפיעים הם האספקטים ההתנהגותיים, וכדי להמשיך הלאה יש לטפל בהם מהשורש. שלישית, תיאוריה של הגמגום יכולה לתת למטפלים יותר מפתחות באשר לשיפור הטיפול.

אם נניח שממצאי קבוצת המבורג נכונים ונניח בנוסף שגמגום מושפע ממנגנון מפצה הרגיש להפרעות, איני רואה דרך לתקן את האנומליה המבנית שהתגלתה ע"י קבוצת המבורג . לכן אני מניח, שהמטרה העתידית של הטיפול תהיה לחזק את המנגנון המפצה ע"י תרגול מוכוון ועקבי , ולהופכו לחסין נגד מתח. התרגול יכול להמשיך להתמקד בתרגילי דיבור, אך גם בתרגול של האזורים הרלוונטיים במוח ללא דיבור. תשומת הלב תתמקד בעתיד במנגנון המפצה ותתבסס על ממצאי מחקר מהימנים. כמובן שמוקדם עדיין להעריך מה יהיה הבסיס לטיפול בעתיד.

לסיכום, מחקר המוח בתחום הגמגום , הוא תחום מחקרי המתפתח במהירות גדולה ומונע ע"י פיתוחים טכנולוגיים ומתודולוגיים חדישים. ממצאי קבוצת המבורג קובעים שאנומליה מבנית נוירולוגית היא כנראה הבסיס לגמגום, ומחקרים עכשוויים מנסים לפענח את המנגנון המדויק האחראי לכך. מחקרים עתידיים יצטרכו להיות מסוגלים לשחזר את תוצאות ניסוייהם ולבחון על פיהם את התיאוריה עליה התבססו.
לנוכח המורכבות של תופעת הגמגום , מהות הטיפול אינה ברורה עדיין, אך אין בלבי ספק , שהבנה טובה יותר של הגמגום דרך מחקרי מוח היא הדרך הטובה ביותר לטיפול יעיל יותר ולפחות מקרים של התדרדרות למצב שלפני הטיפול.
מכשולים, שגיאות ועיכובים הם האויבים של כל התפתחות בכל תחום שהוא. המפתח להצלחה הוא לא לוותר לעולם! אם נמשיך לחקור, נגיע למצב של עולם המבין את תופעת הגמגום, ומציע טיפול עם תוצאות טובות יותר.

מראי מקום:
"Mapping the mind” מאת ריטה קרטר – הצגה מצוינת של מחקר המוח והמהפכה סביב הבנת המוח האנושי.

"Neural Bases of Stuttering and its Treatment” מאת רוברט קרול ולוק דה ניל, ראה אתר BSA .

"The brains of adult stutterers: are they different from non-stutterers ?”
מאת ג'ניס אינגהאם ורוג'ר אינגהאם, ראה יום המודעות הבינלאומי לגמגום 2002 בכתובת www.mnsu.edu/comdis/isad5/isadcon5/html

"Some keys to understanding stuttering and its management” מאת פרופסור וובסטר, גיליון אוגוסט 1996 של Speaking Out , ראה באתר BSA.

"Studying stuttering from a neurological and cognitive information processing perspective” מאת האנס-ג'ורג' בוסהארדט ולוק דה ניל, הקדמה לכנס העולמי השלישי של IFA .

"Are the brains of people who stutter different ?” מאת דוקטור אן ל. פאונדס
בכתובת www.stuttersfa.org/research/foundas.htm