קודם מהממת – אחר כך מגמגמת

"אומץ הוא הדבר אשר גורם לך לקום ולדבר;

            אומץ הוא גם הדבר אשר גורם לך לשבת ולהקשיב" (וינסטון צ'רצ'יל)

כשגדלתי לתוך מאבק יומיומי בצורך שלי לדבר אל מול הקושי, אחד הדברים שתמיד סיפקו לי הקלה כלשהי היא העובדה שהיו אנשים מפורסמים שהגיעו להישגים מרשימים, למרות שגמגמו כמוני. בהיגיון הפשוט של ילדה, שנאחזת בכל תקווה שיש לעולם להציע, אם מישהו יכול להיות ראש ממשלה, מלך או מוזיקאי מפורסם למרות שהוא מגמגם – גם אני יכולה. בחלוף השנים למדתי שביני ובין אותם מגמגמים מפורסמים אין ולו דבר אחד משותף. אני לא וינסטון צ'רצ'יל ולא אד שירן, וממש לא מרילין מונרו. והגמגום שלי ממש אינו קליל וחינני ובלתי ניתן להבחנה. הגעתי למסקנה שהדרך שבה התייחסתי לגמגום ודיברתי עליו (אם בכלל) – צריכה להשתנות.

ברירת המחדל שלי הייתה תמיד להתייחס לגמגום כאילו נצברו לי מירב נקודות החובה שנצברות לנהג המבצע עבירות תנועה. בגישה זו ברור לי שאיני יכולה להרשות לעצמי נקודות נוספות ואני נוהגת מאוד בזהירות. בחיים ניתן לנסח זאת כך – אם אני מגמגמת, אני חייבת להיות מהממת בכל שאר התחומים; אין מקום לכישלון, אין מקום לעימותים, וכדי להצליח, אני חייבת להיות טובה פי כמה מכל השאר, וזאת מכיוון שמיציתי את מקסימום נקודות החובה שיכולתי לצבור. כך גם נתפסו בעיני המגמגמים המפורסמים – הם היו כל כך נפלאים, לכן הם הצליחו "לכפר" על הגמגום, ובעצם הם היחצ"נים הטובים ביותר שלו.

אבל הנרטיב הזה חייב להשתנות. באחרונה זכיתי להכיר אנשים מגמגמים נוספים, אשר הציגו לי נרטיב אחר. הם, לדעתי, הפנים החדשים של הגמגום, היחצ"נים הטובים ביותר שילד מגמגם צריך לפגוש.

בעוד שהנרטיב הישן של הגמגום התבסס על "אני מגמגם אבל … ", הגישה החדשה צריכה להיות "אני מגמגם – אז מה?". בעוד שדרך המחשבה הראשונה ממצבת את כל הצלחותינו והישגינו ככאלו שנועדו לפצות על הגמגום, גישת ה"אז מה?" מציבה בפני החברה ובפני עצמנו את הצורך לראות, קודם כל, את האדם שאנחנו ולשים את הגמגום בצד. כשהגמגום בצד, אתה קודם כל מהמם, ורק אחר כך מגמגם. וכך גם תראה אותך הסביבה.

הגיע הזמן להפסיק להסתיר. במקום להיאבק בגמגום ולהתייחס אליו כאל נקודות חובה שעליהן יש לכפר, יש לקבל אותו כחלק ממי שאנחנו, ולדרוש מהסובבים אותנו, מהמעסיקים, ומהחברה כולה – פשוט לחכות בסבלנות ולהקשיב לדברים שאנחנו אומרים. כדברי הציטטה לעיל, נגלה אומץ בעצמנו, נקום ונדבר, ואז נוכל לדרוש את אותו האומץ מהזולת – להקשיב.

ילדים אשר מגבשים לעצמם זהות, יכולים אמנם לשאת עיניהם אל המלך ג'ורג' השישי, וינסטון צ'רצ'יל ומרילין מונרו, אבל ראוי גם שייחשפו לאנשים "אמיתיים", כמוני וכמוכם, אשר עושים חיל למרות ובגלל הגמגום, ומנהלים חיים מאושרים ומוצלחים. אנחנו הפנים האמתיות והחדשות של הגמגום.

אני שירן.

ואני גם רעיה, וגם אמא לשתי בנות, וגם כלכלנית, וגם זמרת, וגם מגמגמת – אז מה?

סרטון של שירן שמציג את השקפת עולמה לגבי הגמגום

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.