חן סויסה כתבה במוסף השבת של ידיעות

"הייתי רוצה לדבר מול קהל בשטף ואחר כך לחזור לגמגם"

הי, אני… חן", היא אומרת בכניסה לביתה בכפר תבור ומחייכת חיוך גדול. המילים יוצאות מפיה בגמגום כבד וחיוכה עוטף אותן כשכבת מגן. המילים הנתקעות מאריכות את דיבורה, אבל איכשהו האוזן מתרגלת להשתהות, נדמה שכל מילה מקבלת מקום משלה והקצב האיטי הופך לטבעי. "מגיל שנתיים אני מגמגמת וזאת הזהות הכי בסיסית שלי", מסבירה חן סויסה בת ה־19.

על הזהות הבסיסית הזו עשתה את סרטה "במילים שלי", שזכה בפרס הראשון בקטגוריית יצירה צעירה בפסטיבל הסרטים בירושלים. בזכות זכייתה בחר אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל, המייצג כ־80 אלף איש) בסויסה כנציגתו בכנס הליגה האירופית של אגודות הגמגום, שיתקיים בחודש הבא בהולנד, בהשתתפות 32 מדינות.

"אני עדיין בהיי מטורף מהפרס שקיבלתי בירושלים וכבר מחכה לי עוד שיא בהולנד", היא אומרת בחיוך נרגש. "ביום הקרנת הסרט הייתה לי בבוקר בחינת בגרות באזרחות ואחריה יצאנו במיניבוס מהתיכון בצפון לפסטיבל. הגענו בדיוק בתחילת ההקרנה וכשהודיעו שאני הבמאית הזוכה הייתי בבלק־אאוט. חברה לחשה לי 'חן, קומי' ואמרתי לעצמי 'אוקיי, זו אני' ועליתי לבמה.

"מנחת הטקס, השחקנית אסתי זקהיים, שאלה אם אני רוצה לומר משהו ובלי לחשוב פעמיים עניתי שכן והפתעתי את עצמי. הרי אני לא מעזה לדבר בפני קהל ואיך זה שהסכמתי הפעם? עמדתי זקופה מול המיקרופון, הודיתי למורים שלי ולצוות שעשה איתי את הסרט ובסיום התודות, כשכולי רועדת, אמרתי: 'וזהו' וירדתי מהבמה. בטוח שרק מגמגמים הבינו את ה'וזהו' שלי כי אנחנו משתמשים הרבה במילה הזו כשההתרגשות משתלטת עלינו ואנחנו לא מסוגלים לדבר. ואני מה־זה התרגשתי, גם מהתעודה והכבוד וגם מ־500 האנשים שישבו בקהל והקשיבו לי. זה היה רגע שלא יישכח בחיים".

היא לוקחת אוויר, מנסה להירגע, אמה מירי מלטפת את ידה. "עכשיו מחכה לי הכנס בהולנד שעוסק בשבירת מיתוסים שקשורים בגמגום ובהעצמה אישית ושוב אני בהתרגשות ענקית. כשהודיעו לי במייל שנבחרתי צרחתי משמחה והצרחה הבאה הייתה על הוריי. הודעתי שאני נוסעת בלעדיהם. הסברתי להם שזה חלק מהעצמאות שלי ואני חייבת לעבור את החוויה הזו לבד. קצת קשה להם לנתק את החבל, אבל הם חייבים לסמוך עליי". כשאמה מנסה שוב לשכנע שכדאי שההורים יצטרפו, סויסה פוסקת בנחרצות נטולת גמגום: "אמא, אין מצב"…….

לכתבה המלאה