אדם מגמגם בחודש: שוקי פרידמן

 

שמי שוקי. בן 54, מתמודד עם הגמגום מגיל 12.

טכנאי אלקטרוניקה במקצועי.

בעבודתי אני מנהל מעבדת שירות ונדרש להרבה תקשורת מילולית עם לקוחות וספקים. האמת שאני די נהנה מזה, אפילו יותר מהעיסוק הטכני במכשירים. אבל זה לא תמיד היה כך.

הרבה שנים דיבור היה משימה מפחידה עבורי שניסיתי להימנע ממנה בכל דרך. היו שנים בהם בחרתי לעסוק בעבודות לא מקצועיות, רק כי היה בהן מעט קשר מילולי עם אנשים אחרים. עברתי גם כל טיפול אפשרי, ללא תוצאות משמעותיות.

במהלך שנות ה90 התחלתי להיפגש עם אנשים מגמגמים אחרים במסגרת קבוצה לעזרה עצמית. בהמשך הקמתי יחד עם בני רביד את עמותת אמב"י.

במסגרת הפעילות נחשפתי יותר ויותר לדיבור מול קהל. זה עשה את מה שכל הטיפולים לא הצליחו לעשות. הפחד שלי מהגמגום החל לרדת והביטחון ביכולת שלי להתגבר על תקיעות עלה. כתוצאה מזה גם השטף השתפר.

אני חבר ועד אמב"י והפעילות שלי היא בעיקר בתחום ארגון מפגשים כמו טוסטמסטרס ודיבייט. במסגרות האלו אנשים מגמגמים יכולים להיחשף לדיבור מול קהל, תוך פעילות מרתקת ומהנה, ולעבור את השינוי שאני עברתי.

המסר שלי לאנשים מגמגמים הוא שהשטף הוא הדבר הכי פחות חשוב בהתמודדות עם גמגום. מה שחשוב זה לרכוש בטחון ביכולת שלנו לתקשר ולהעביר את המסר שלנו. כשנשיג את זה השיפור בשטף  יגיע לבד.

לצערי עדיין לא מגיעים מספיק אנשים לפעילויות האלה. החלום שלי שנצטרך לפתוח כמה קבוצות של טוסטמסטרס ודיבייט במקביל כי יגיעו הרבה משתתפים.

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.